מדינת האוצר וארץ הלחם
שתי מדינות כלכליות חיות בישראל: אחת בספרי התקציב ובנתוני הסטטיסטיקה - שנייה במציאות
במדינה אחת יש מגזר ציבורי קטן שכל קפיטליסט יכול להתגאות בו, כוח אדם הולך וקטן למלא אחר צרכים שאוכלוסייתה גדלה ומתבגרת. במדינה השנייה יש עשרות-אלפי עובדים בשכר מינימלי, המבצעים עבודה שעד לפני מספר שנים נעשתה בידי עובדי מדינה. יכולים לכנות אותם פרילנסרים, עובדי קבלן וכוח-אדם, אך המשותף להם הוא אחד: כולם מבצעים עבודה שבמהותה אמורה להיעשות על-ידי עובדי ציבור, לרוב גם באותו משרד ממשלתי, אולם תלוש השכר מוצא על-ידי מישהו אחר.
במדינה אחת רוצים להעלות את שכר הלימוד לסטודנטים, לא מוצאים כסף לניצולי שואה, ליום לימודים ארוך, לאכיפת חוקי עבודה ולסל הבריאות. במדינה השנייה מצטברים עודפי תקציב אדירים שאסור להשתמש בהם. באותה שנה, במדינה אחת מפחיתים את המס על די-וי-די, ובמדינה השנייה רוצים לייקר את הלחם האחיד. במדינה אחת, הרפורמה בהפרטת התחבורה הציבורית הצליחה מעל ומעבר, המחיר לצרכן ירד והמדינה חסכה סובסידיית עתק. במדינה השנייה הנהגים מועסקים 12-14 שעות ביום בשכר מינימום, ללא זכויות סוציאליות.
בשנת 2007 בישראל יש שתי מדינות כלכליות: האחת בספרי התקציב, בנתוני הסטטיסטיקה שמציגים למשקיעים זרים ולמוסדות פיננסיים. המדינה השנייה נמצאת במציאות, וכלל שמצבה של הראשונה משתפר - כך של השנייה מורע. במדינה השנייה חיים אנשים אמיתיים, אותם פקידי האוצר בגיבוי הממשלה שאמורה לדון בימים אלה על תקציב 2008 מעולם לא פגשו, מעולם לא החשיבו כיצד כל רפורמה תשפיע על מצבם.
דומה שהמחשבה הבסיסית, לפיה הממשלה צריכה לשרת את אזרחיה ותושביה ולא להיות ספר נתונים סטטיסטי או מקפצה לעבודה אצל בעלי ההון, נעלמה מאגף התקציבים. ואולי בעצם היא לא נעלמה כלל - והם פשוט מעדיפים לגור במדינה שלהם, אולי בפרויקט סגור שנבנה קרוב לים?
היעדר חשיבה ביקורתית, הצעה אלטרנטיבית ממשית לשימוש במקורות העכשוויים והעתידיים העומדים לרשות הממשלה, היעדר תכנון אסטרטגי לטווח ארוך - מאז ומעולם אפיינו את ממשלות ישראל. השנה, הפער בין עודפי התקציב לבין הכוונה של משרד האוצר לערוך עוד קיצוצים בתקציב 2007 נראה כבלתי נתפש לאזרח ההדיוט. כיצד ייתכן שבמציאות בה ישנם עודפי תקציב של 15 מיליארד שקל, יש צורך לקצץ בתקציב חבול ומוכה של אספקת שירותים ציבוריים, שרק לפני חצי שנה קיצץ בדמי האבטלה לצעירים, אך לא העניק הכשרה מקצועית אלטרנטיבית לאותה אוכלוסיה, ולמעשה ביטל אותה לפני שלוש שנים בנימוקי התייעלות?
לפני שלוש שנים, כשהחל נתניהו להרזות את המגזר הציבורי ה"שמן", ההסבר היה המשבר הכלכלי. הובטח שהמדיניות תביא בסופו של דבר לשיפור במצבו של האזרח הקטן. עתה, כשיש עודפי תקציב אדירים, דומה שמשרד האוצר התאהב באותו תהליך הרזיה של המגזר הציבורי כלוקה במחלה האנורקסיה הזקוק לטיפול.
תקציב 2008 יכול להוות אבן בוחן אמיתית למפלגת העבודה, שבתקציב הקודם זנחה את האג'נדה החברתית שבשמה רצה לבחירות; לש"ס, שמצביעיה נמנים עם אלה שעושים שימוש רב בשירותים של הסקטור הציבורי, ולא עם משתכרי השכר הגבוה; לישראל ביתנו, שזכויות העובדים של מצביעיה מופרות ללא הרף בתחומים כשמירה וניקיון. אך סביר להניח, שגם הפעם האוצר לא יציג מרצונו אלטרנטיבות לאותה מדיניות ניאו-ליברלית קיצונית, אותה הוא מכתיב למדינת ישראל בשנים האחרונות; מדיניות שתוצאותיה הן אי-שוויון קיצוני, שבירת הסולידריות החברתית, עלויות מימון הולכות וגדלות מצד התושבים לשירותים בסיסיים כחינוך ובריאות, מכירת חיסול של נכסי המדינה ובעיקר היעדר חזון. וצריך לזכור שמדיניות זו של משרד האוצר אושרה על-ידי ממשלת ישראל פעם אחר פעם בשנים האחרונות.
הפעם, עמידה על המשמר בחודש יולי מצד שרי הממשלה, דרישה להצגת חלופות ובעיקר - דיון עקרוני על איחוד מדינת הנייר עם זו שבמציאות, תוכל לחסוך את המחזות המבישים והביקורת הציבורית, הנשמעת מדי חודש דצמבר לאחר אישור תקציב המדינה וחוק ההסדרים.
עו"ד גולן הוא חבר בוועד המנהל של עמותת "קו לעובד"
לפנייה לכתב/ת 
התאהבו בהרזיה של נתניהו
צילום: אחיה ראב"ד
מומלצים
