התנתקות שנייה עכשיו
בצד הפלסטיני יש חמאס ואין פרטנר, רק התנתקות ממנו תצמיח ביטחון לישראל
חמאס השלים את השתלטותו על עזה, אבל הקולות הקוראים להמשך המשא ומתן עם אבו מאזן עדיין מושמעים כתמול שלשום. מה עוד צריך לקרות כדי שכולנו נבין סוף סוף שאין לנו עם מי לחתום הסכמים? גם אם אבו מאזן היה מודיע כי יהיה מוכן לחתום על כל מסמך, האם אז צריכה ישראל לחתום אתו? האם יש בכלל משמעות לחתימה כזו? מה הסיכוי לכך שאבו מאזן יוכל לקיים את התחייבויותיו ומהם בכלל סיכוייו לשרוד?
לפי שיטת ההפוך על הפוך - כיום הגוף היחיד המסוגל לקיים הסכמים עם ישראל הוא חמאס, אבל אין שמץ של הוכחה כי חמאס אכן החליט שהוא מעוניין בהסכם. בתנאים אלה, אין שום טעם להיכנס למו"מ עם הפלסטינים, שכן על-פי הקלישאה "מי שרוצה לא יכול, ומי שיכול לא רוצה".
החלטותיהם של עמים לגבי עתידם מורכבות ביותר, ותמיכת הפלסטינים בחמאס נובעת רק באופן חלקי מהתנגדותו הטרוריסטית לישראל. חמאס מספק שירותי בריאות, דת וחינוך אשר אינם ניתנים על-ידי הרשות, חמאס מתריס במפגיע על השחיתות השלטונית וכמובן מנהיג את ההתנגדות המזוינת לישראל. בגלל כל אלה זוכה חמאס לפופולאריות, ואם היו נערכות היום בחירות חדשות – סביר להניח שתוצאותיהן היו דומות לקודמות.
בהתאם, עלינו להסיק מספר מסקנות:
- אין לנו שום סיכוי לקבוע מי ישלוט בעם הפלסטיני, ואך אשליה היא המחשבה שאם ננקוט בצעדים אלה או אחרים נוכל לקבוע את בחירתם של שכנינו. צעדים לחיזוק המתונים ודאי רצויים, אבל סוכריות כאלה או אחרות המוענקות לשלטון חלש ומושחת אינן הופכות אותו לשלטון חזק ויציב.
- כל עוד אנחנו נמצאים ומרחיבים את שליטתנו בגדה המערבית, אין שום סיכוי להתפתחותו של שלטון מתון שם, שכן כל מתינות נחשבת לבגידה, וזוכה לתגובות בהתאם.
- קיים חשש רציני כי השתלטות חמאס על הגדה המערבית אינה אלא שאלה של זמן, והשלטון ה"מתון" של אבו מאזן עלול לא להחזיק מעמד שכן אינו מסוגל לספק את מאווייהם של הפלסטינים.
גורלנו בידנו
האם כלו כל הקיצין ואין מה לעשות? לחלוטין לא. ישראל היא עדיין הגורם הדומיננטי באזור, ואנחנו חזקים בלי שום השוואה עם הפלסטינים. כיוון שהיום ברור יותר מאשר אי-פעם שאין לנו עם מי לדבר, לא נותר לנו אלא לקחת גורלנו בידנו, להחליט מהו העתיד הרצוי למדינת ישראל, ולפעול להגשמתו.
הסיכון האמיתי לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית היה ונשאר הסכנה הדמוגרפית. החלטתו של אריאל שרון להוציא את קומץ המתיישבים הישראליים מקרב מיליון וחצי פלסטינים שיקפה ראיית מצב נכונה ואמיצה, אך רק היפרדות מוחלטת מהפלסטינים תאפשר לנו להמשיך ולפתח כאן מדינה יהודית דמוקרטית, ולשוב להתמקד בבעיותינו הפנימיות.
גדר ההפרדה ההולכת ונשלמת מגדירה את גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל. על כולנו להפנים את העובדה שבפתרון הקבע לא יהיו ישראלים מן העבר המזרחי של הגדר, ובמסגרת זו יחזרו הביתה הישראלים המתגוררים היום בישובים המבודדים שאינם חלק מגושי ההתיישבות הגדולים. על המדינה לעזור להם לבנות את ביתם מחדש בגבולות מדינת ישראל, לאפשר להם לבטא את חלוציותם ולהפנותם תוך עזרה נדיבה לאזורי הנגב והגליל. חוק פינוי-פיצוי הוא חוק חשוב, אבל שינוי משמעותי בשיח הציבורי חשוב עוד יותר. קליטה מסיבית של עשרות אלפי ישראלים שיחזרו הביתה דורשת תכנון ארוך ומסובך, ואין להשאיר זאת לרגע האחרון.
בטווח הקצר עלינו להפיק מהאירועים הביטחוניים סביב רצועת עזה לקח חשוב ביותר. מדינת ישראל מבליגה על ירי טילים אל תוך שטחה, וזו טעות אסטרטגית איומה - אסור לנו להסכים להפרה כה בוטה של ריבונותנו. לאחר יציאת עזה היה עלינו להגיב בחומרה וללא כל סלחנות כבר על ירי הטיל הראשון, אבל עדיין לא מאוחר. ישראל צריכה להודיע מיד שהיא מפסיקה להבליג, וכמו כל מדינה אחרת בעולם, תגיב בעוצמה רבה לעבר מקורות הירי. במקביל חייבת ישראל להפעיל שורה ארוכה של צעדים קשים וחריפים נגד ההנהגה הפלסטינית בעזה, עד שזו תשתכנע להפסיק את ירי הקסאמים, והנהגת חמאס אכן הוכיחה שהיא יכולה לדאוג שלא יתבצע כל ירי.
כמובן שהתהליך לא יהיה פשוט, ואם ההנהגה הפלסטינית לא תמהר להבין שעליה להפסיק לירות, פלסטינים רבים ישלמו בחייהם, אבל כבר עכשיו עלינו להכריז כי לא נרתע ולא נפסיק את מדיניות התגובה החריפה עד אשר ייפסק הירי אל שטח ישראל. תושבי שדרות זכאים לדרוש זאת מממשלתנו, ותושבי כפר סבא, פתח תקווה, ירושלים ונתניה, אשר בעתיד יחיו ליד הגבול, חייבים לדרוש שכבר היום תדאג ממשלת ישראל לעתידם. על אהוד אולמרט ואהוד ברק לקבל החלטה קריטית זו, ולהודיע כבר עכשיו שיתעלמו הן מהביקורת הצבועה החיצונית (למשל של העיתונות האירופאית) והן מהביקורת המתחסדת הפנימית (למשל של זהבה גלאון), וימשיכו ביישום נחרץ של המדיניות החדשה עד אשר יפסיקו הפלסטינים לירות.
בהתאם, אני קורא לממשלה לאמץ את תכנית ארבעת השלבים המוצעת להלן:
- הכרזה כי קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית היא מטרתנו האסטרטגית, וכי מטרה זו יכולה להיות מושגת רק באמצעות היפרדות מוחלטת מהפלסטינים (עם או בלי הסכמתם).
- תגובה חריפה ובלתי מתפשרת לכל הפרה של ריבונותנו, תגובה צבאית מסיבית לירי הקסאמים ופצצות המרגמה אל שטח ישראל – תגובה הכוללת ירי אל מקורות האש ולחץ מסיבי על ההנהגה הפלסטינית, עד אשר אלה יבינו ויפסיקו את הירי אל תוך ישראל.
- הקמה מידית של רשות ממשלתית לתכנון קליטתם של עשרות אלפי הישראלים החוזרים הביתה, ויצירת הכלים החוקיים המאפשרים לישראלים החיים בישובים מבודדים מעברה המזרחי של הגדר והרוצים בכך, לשוב הביתה כבר עכשיו. צה"ל ימשיך להיות אחראי על הביטחון מהעבר השני של הגבול.
- הכרזה כי בהעדר שותף רציני, אחראי ובעל יכולת מן הצד השני, ישראל תקבע בעצמה את גורלה, תוך נכונות לשתף פעולה עם גורמים פלסטינים מתונים, ועם גורמים בינלאומיים שירצו לסייע בתהליך.
אם נחכה עד שבצד השני יקום פרטנר חזק, מתון ויציב אתו אפשר לחתום הסכמים, המצב הדמוגרפי יהיה כזה שעתידה היהודי דמוקרטי של מדינת ישראל יהיה מאחוריה. רק פעולה אמיצה ונחרצת של ישראל תוכל להבטיח את עתידנו העצמאי כמדינה יהודית דמוקרטית.
יחיעם פריאור הינו פרופסור במכון ויצמן וחבר הנהלת המועצה לשלום וביטחון
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
