שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בין כריזמה לאכזריות
    הביוגרפיה של לנין מאת רוברט סרוויס מגלה שבניגוד לסיפורים שמכרו להמונים, לנין היה לא רק איש כריזמטי אלא גם נודניק רציני, אופורטוניסט ושתלטן שלא בחל ברצח כשיטה לביסוס המהפכה

    בפעם האחרונה שהייתי ברוסיה, ראיתי בעיירה שכוחת אל במחוז לנינגרד מחזה מרנין: בכיכר המרכזית עדיין עומד פסלו של לנין, אחד מאלפים שיוצרו בשטנץ של פולחן האישיות אחרי מותו, וידו מונפת קדימה אל עבר האופק. מי שעומד ליד הפסל, רואה שאצבעו המושטת של לנין מצביעה בדיוק על שלטו של הקזינו המקומי החדש. לו התהפך במאוזוליאום שלו ושב לתחיה, היה יודע להעריך את האירוניה בעודו מצווה על הוצאה להורג של כל המעורבים. כמה טוב שאפילו דיקטטורים חנוטים, אפילו גוויות שהולכות ותופחות עם השנים במאוזוליאום בגלל הלחות שמחלחלת לשייריהם, כבר לא יכולים להתהפך.

     

    "לנין", הביוגרפיה של רוברט סרוויס, היא מפעלו השני של ההיסטוריון האוקספורדי המוקדש לאחד מהוגי מהפכת אוקטובר, מובילה ומנהיגה. קדם לו "לנין – חיים פוליטיים", חיבור בן שלושה כרכים שעסק בעיקר ביחסים בין האיש לסביבתו המהפכנית, ובעיקר בתחום הציבורי של חייו. החיבור ההוא נועד ללנינולוגים מכורים. זה שלפנינו מספק לקורא הסקרן תמהיל נכון של אינפורמציה וגילויים חדשים, הסברים (לקונים מדי) על אודות התקופה – ונסיון מתמשך לפענח את אישיותו של אחד האנשים הבודדים ששינו את פניה של המאה העשרים.

     

    רוברט סרוויס כתב את הספר הזה פחות או יותר במקביל לכתיבתו של דימיטרי וולקוגונוב, היסטוריון צבאי רוסי שהיה חביב המשטר עד שפרסם ביוגרפיה מאוד ביקורתית על סטלין. זה קרה אחרי נפילת המשטר ובכל זאת עלה לו במשרתו. וולקוגונוב פרק את חמת זעמו על לנין, הפך אותו לאבי-אבות הטומאה הסובייטית והוכיח – באמצעות נבירה בארכיונים שזה עתה נפתחו – כי מעשי ההרס, החיסולים כמו גם התשתית המחשבתית לדיקטטורה היו שם למן הרגע הראשון, אפילו לפני שלנין חזר מגלות מרצון בשוויצריה וירד מן הרכבת בתחנת פינלנד בסנט פטרסבורג לקול תשואות המדוכאים.

     

    לסטאלין בהחלט היה ממי ללמוד 

    זעם הוא סנטימנט רחוק מאוד מכתיבתו של סרוויס. הוא ביוגרף בריטי שקול שלא חווה על בשרו את איימי החיים הסובייטיים, וגם אינו מעוניין לצבוע את נושאו ביותר מדי שמות תואר שיפוטיים. עם זאת, אפילו לרגע אחד אין הוא מניח להילתו של לנין כהוגה מקורי וכמנהיג כריזמטי להעיב על העובדות.

     

    סרוויס מפרק מיתוסים. משפחתו של לנין לא היתה רוסית טהורה, זה מיתוס סובייטי מאוחר: שורשים שבדיים, גרמניים ויהודים היו שם בערבוביה. בניגוד להיסטוריוגרפיה הרשמית, העובדה שאחיו ניסה להתנקש בצאר ואחר כך הוצא להורג, לא חסמה כליל את סיכוייו לזכות בהשכלה גבוהה. בניגוד לסיפורים שמכרו להמונים, בכל שלב של חייו הפוליטיים היה לא רק איש כריזמטי אלא גם נודניק רציני, אופורטוניסט ושתלטן. וכן, מלכתחילה מדובר באדם שלא בחל ברצח כשיטה לביסוס מעמדה של מפלגה ולהשלטת טרור של פחד על אומה שלמה. לסטאלין בהחלט היה ממי ללמוד.

     

    בין הכריזמה לאכזריות אי אפשר להסביר מהפכה שלמה. מה שחסר בספר של סרוויס מצוי בשפע בחיבורו האחר על אודות לנין, והיה צריך להופיע גם כאן בהרחבה: הארועים שהובילו למהפכה, מלחמת האחים בתוך רוסיה והשנים הראשונות של החיים הסובייטים נידונים כאן בחטף ומפנים מקום לכל שביב אינפורמציה על אודות חיי האיש, מחיבתו לילדים ועד לנטייתו לטייל עם החתול על הידיים בקרמלין לעת לילה ולכבות בעצמו את האורות.

    הצצות לחייו הפרטיים של לנין מגלות גם הן אופורטוניזם: נישואים של נוחות לנדז'דה קרופסקייה, שותפתו לדרך בימי הגלות. רומן מלא להט עם קומוניסטית נלהבת, שהושלכה מחייו באותה פתאומיות שבה חדרה אליהם. יחסים פונקציונליים ונטולי רגשנות עם מי שיכול היה לתרום להתנהלותו, ואיבה קשה, טוטאלית וילדותית כלפי מי שלא.

     

    התיאורים, הדיאלוגים והאנקדוטות מחיים את האיש מאחורי המיתוסים ומבססים עד מאוד גם את טענתו של וולקוגונוב על אודות אכזריותו המתוכננת של המשטר החדש. באמת שאין צורך במילות ביקורת, די בציטוטים. הנה אחד, מתוך מברק ששלח לבולשביקים של פנזה באוגוסט 1918: "צריך לתלות (ולהקפיד שהתלייה תבוצע לעיני התושבים) לא פחות ממאה קולאקים...צריך לפרסם את שמותיהם....יש לעשות זאת באופן שברדיוס של מאות קילומטר יראו זאת התושבים, ירעדו, ידעו, יצעקו: הם חונקים וימשיכו לחנוק עד מוות את הקולאקים מוצצי הדם. יש לאשר קבלת המברק וליישם אותו. שלכם, לנין". ובשולי הכתוב הוא מוסיף, "תמצאו כמה אנשים קשוחים באמת'' .

     

    לנין, רוברט סרוויס. מאנגלית: אריה חשביה. הוצאת מעריב
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים