צרת רבים
סדרת האינטרנט "מטופלים" מוכיחה שוב שאנשים שהם לא סלבס ומסכימים להיחשף, מעניינים אותנו הרבה יותר מהדמויות שטוחות-המסך שאנחנו מולעטים בהן על בסיס קבוע. וגם, שכולנו דפוקים באותם המקומות
לפני הכל, בואו ניקח רגע למלמל את ברכת המבדיל. "מטופלים" היא לא "בטיפול". היא אמנם רוכבת על הגל הבלתי-נגמר של התוכנית המהפכנית ההיא, אבל מדובר בשני קצוות שונים של אותו המקל. "בטיפול" היא סדרת דרמה, "מטופלים" היא גרסת הריאליטי. ההארד קור. ולמרות שבשניהם יש פסיכולוג, מטופל ונציג ממשפחת דיין, ההבדל הוא משמעותי. הדברים שמשכו אתכם ל"בטיפול" אולי יאיצו בכם לצפות ב"מטופלים", אבל בסופו של דבר, כמו שאומר הסלוגן, תישארו בגלל משהו אחר.
"בטיפול" הכילה אלמנט מובהק של תוכנית ריאליטי, היתה בה מציצנות, אבל המוטיבציה הזאת הלכה ודעכה, ככל שהדמויות התארגנו על נרטיב ומאפיינים משלהן. בטיפול היתה מתוסרטת והיתה לזה סיבה טובה. למרות שחברי איגוד הפסיכולוגים אולי יכחישו את זה, רוב הסשנים הטיפוליים לא נראים כמו אלה שהוצגו בסדרה של חגי לוי, ורוב המטופלים ביקום לא נכונים, רהוטים, שנונים וקיצוניים כמו אלה שלו. בסשנים אמיתיים יש הרבה זמן מת, הרבה פגישות סרק, הרבה חזרות, תסכולים קטנים, עמידה במקום. אבל דבר אחד אפשר להגיד עליהם - כשמגיע רגע של קתרזיס רגשי, שבירה, או לחילופין התעלות, זה מרגש לא פחות.
אולי אפילו יותר. ובגלל זה "מטופלים" תגע בכם, גם אני הופתעתי לגלות, לא פחות מאשר הסדרה המקורית, אבל במקומות אחרים. בין המטופלים שמגיעים לתוכנית - שלוש בנות בין גיל 25 ל-35 וליאור דיין אחד - הצלחתי למצוא את עצמי הרבה יותר בקלות מאשר בין הקרביים של איילת זורר, מאיה מירון, ליאור אשכנזי ושות'. כי החיים של האחרונים אולי מאוד מעניינים, אבל עם הזמן למדתי להבין מתי משהו מעניין אותי אפילו יותר - כשהוא קורה לי.
לא מתיימרת
מצפייה ראשונית במספר פרקים של "מטופלים", עולה המסקנה המנחמת - כל בני האדם שווים זה לזה. כולם אוכלים מאותו מסטינג מבאס של מגבלות רגשיות, טוחנים את אותן מנות קרב ארוזות בוואקום: תחושת אשמה, אי-קבלה עצמית, רצון לרצות את האנשים שמסביב, יו ניים איט. מהמקום האישי הזה התשוקה למציצנות מקבלת הרבה סיפוק, ואיתו ההפתעה הנעימה - אנשים שהם לא סלבס ומסכימים להיחשף, מעניינים אותנו, רחמנא ליצלן, הרבה יותר מהדמויות שטוחות-המסך שאנחנו מולעטים בהן על בסיס קבוע (היא לא פלקט, אומרים לכם!).
בהקשר הזה, הטיפול של ליאור דיין מתיש יותר וקומוניקטיבי פחות, בעיקר בגלל הנטייה העקבית שלו להעניק סוף הוגן רק לחמישית מהמשפטים שהוא מתחיל. מעבר לזה, העובדה שהוא ידוע בציבור (או כמו שהוא מגדיר את זה "יותר דיין מליאור"), דווקא הקשתה עלי להישאב רצונית אל הטיפול שלו, כי תמיד איכשהו
נתקע שם המימד הרכילותי. כדי להסתכל עליו כעל הילד שבגיל שלוש נשלף מהבית שלו ונשלח לקיבוץ, או להזדהות איתו כשהוא אומר שאמא שלו היא ערימת צרות רגשיות, אני צריכה להשקיע מאמץ בלנתק אותו מאמא קרוליין ואבא אסי, ומהתפיסה השיפוטית שלי לגביהם. יכול להיות שזה עוד יקרה.
"מטופלים" לא המציאה שום דבר, והיא גם לא מתיימרת. היא לקחה פורמט גאוני מהטלוויזיה, הורידה עלויות ממוצר זול להפליא מלכתחילה, והעבירה אותו לאינטרנט. למזלם של היוצרים, החומר האנושי כמעט אף פעם לא מאכזב. כל זמן שהדילר לא מבריז, כמעט תמיד יוצא מזה משהו ראוי צפייה.
ובקטנה: תנו צ'אנס למטפלת. היא אמנם מביאה את סעיף השטאנץ בהתחלה, אבל זה משתפר. אם זה לא קורה, תמיד תוכלו לדרוש מהיוצרים לשסות בה את גילה.
- "מטופלים", מדי יום ב-FLIX.
