ברלין 1936, בייג'ינג 2008

בשלהי ימי ויימאר, זכתה ברלין בכבוד של אירוח האולימפיאדה של שנת 36. נפילת הרפובליקה, עליית הנאצים לשלטון והקמתו של הרייך השלישי, גרמו להיסוסים מסויימים לגבי השתתפות באולימפיאדה במספר מדינות ותרמו לפולמוס בנושא, אולם לבסוף לא החרימה אף מדינה את גרמניה הנאצית. האולימפיאדה התקיימה והייתה למפגן תעמולה גרמני. עוצמתה של גרמניה, הסדר המופתי ששרר בה ושביעות הרצון של תושביה זכו לפרסום אדיר. המשטר הנאצי ניצל את התעמולה עד תום והפגין הרחק ממחנות הריכוז את עוצמתו והפופולריות שלו. הרדיפות נגד היהודים והלחץ נגד הכנסיות נרגע למספר חודשים וגרמניה זכתה להכרה וכבוד.

72 שנה אחרי המשגה של עריכת אולימפיאדה בדיקטטורה כרייך השלישי, חוזר העולם ומעניק את ההכרה והכבוד של אולימפיאדה לדיקטטורה, הפעם סין. מדינה זו בעלת משטר פוליטי סטליניסטי וכלכלת שוק קפיטליסטית חסרת גבולות מדכאת בפומבי את זכויות האדם והאזרח של תושביה, מייצאת לכל העולם מוצרים זולים באיכות נמוכה שמיוצרים בידי פועלים העובדים בשכר נמוך מאוד תוך התעשרות של שכבה דקה מאוד שיוצרת אוליגרכית בעלי הון, מזהמת ללא חשבון או מעצורים מים אוויר וקרקע בכדי להמשיך בהתפתחות התעשייתית, ממשיכה בשימוש בעונש מוות תוך מכירת אבריהם של המוצאים להורג ועוד.

מטיבט שנכבשה בשנות ה-50, ועד אזורי התעשייה של מאנצוריה, מגלם המשטר הסיני את השילוב בין הטוטאליטריות והקפיטליזם כמו הרייך השלישי ומקווה כעת להפגין את חוסנו ועוצמתו באולימפיאדה, בדיוק כמו גרמניה של היטלר.

בימי אולימפיאדת ברלין, היו למדינות שעקבו בדאגה אחרי גרמניה סיבות רבות וטובות להעלים עין מהנעשה ברייך השלישי ולתת לגיטימציה למשטר בעצם ההשתתפות באולימפיאדה, המעצמות הדמוקרטיות לא רצו להרגיז את היטלר ולדחוק אותו לקיצוניות, המשטרים הלא-דמוקרטיים ראו בגרמניה מופת ומדינות אחרות שמרו על ניטראליות ופשוט לא התעניינו בנעשה בגרמניה.

כיום חוזרות מדינות העולם על אותה הטעות. איש לא רוצה להרגיז את הסינים, הדמוקרטיות לא רוצות לפגוע בעסקים עם סין, הלא-דמוקרטיות לא רוצות להפסיק לקבל תמיכה מסין ורואות בה מודל לשילוב בין משטר לא דמוקרטי וכלכלת שוק, לניטראליות לא אכפת, הן אולי לא מעורבות במשחק הבין-לאומי הפוליטי אולם כלכלית הן לא ניטראליות ומי ירצה לפגום ביחסים עם המעצמה הכלכלית העולה של העולם?

מאזן האימה הדולרי

היחסים הכלכליים החליפו את מאזן האימה המדיני הקלאסי של ערב מלחמת העולם השנייה, כולם מתחרים על השקעות בסין ועל תנאי מסחר. למי באמת בעולמנו הניאו-ליברלי אכפת המחיר של המוצר הסיני הזול בזכויות אדם, באיכות סביבה, בהכרה בדיקטטורה הקפיטליסטית הראשונה מאז הרייך השלישי של היטלר?

ההכרה בסין מוכיחה כי המכנה המשותף הכלכלי גובר על המפריד הפוליטי. כל עוד אפשר לעשות עסקים בסין ולהרוויח כסף אין בעיה למערב עם הנעשה בסין. האולימפיאדה תהיה במה להכרה בסין החדשה של 20 השנים האחרונות, כפי שהייתה האולימפיאדה להיטלר ומשטרו. היטלר רצה לכבוש את העולם בטנקים, הסינים עושים זאת בתוצרת תעשייתית, הרייך השלישי דיכא את מתנגדי המשטר, השמאל והכנסייה, הסינים מדכאים את מתנגדי המשטר, הטיבטים, האיגודים המקצועיים והכנסיות. העולם שיתף פעולה עם הרייך השלישי למרות מחנות הריכוז ורדיפות מתנגדי המשטר, היום הוא חוזר על אותה טעות עם סין.

החרמת האולימפיאדה תהיה איתות ברור לסין שאי-אפשר להמשיך לזהם את הסביבה, לדכא את האזרח ולהציף את העולם בסחורה פגומה רק בשביל להמשיך ולהעשיר את הפקידות הסטלינסטית ומקורביה המתעשרים החדשים. להחרמת האולימפיאדה משמעות סימלית אמנם, אלא שזו אינה משמעותית פחות מקביעת תו תקן מחמיר לתוצרת סינית או קביעת תו תקן סביבתי או חברתי למוצרים סיניים. בשנת 1939 קצר העולם את יבול הלגיטימציה שהעניק לרייך השלישי, כיום יש עדיין שנה למנוע את אותה לגיטימציה מסין.

הכותב הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית