שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    היה עצוב והיה אבוד

    "אחרי המחלה ואחרי המוות ואחרי הכאב ואחרי הצחוק". קבלו קטע מתוך ספרו החדש של יורם קניוק "על החיים ועל המוות" שרואה אור בימים אלה

    אחרי הדברים האלה - אחרי המחלה ואחרי המוות ואחרי הכאב ואחרי הצחוק ואחרי הבגידה ואחרי הזִקנה ואחרי החסד והאהבה ואחרי בן כסיל תוגת אמו ואשת חיל שנמצאה לי ביופי בתוך התהום - אחרי כל אלה התעוררתי לתוך נים לא נים שבו שהיתי ארבעה חודשים. והיה רע והיה טוב והיה עצוב והיה אבוד והיה נס והיה מה שהיה ולא היה מה שלא היה ויכול היה להיות, ונזכרתי.

     

    היה לילה. לילה סתום בלילו. עברתי אותו בחלומות קשים והתעוררתי הלום שינה, הייתי בריא, בביתי ברחוב ביל"ו 13, ופתאום נזכרתי שבלילה חלמתי על מברגים. לא היה לי שום צורך במברג ולכן לא חיפשתי ולא מצאתי, אבל במקום שהמברג יכול היה להיות לו רק היה, מצאתי מפה ישנה של תל אביב, וכיוון שהמפה כבר היתה בידי, נטשתי אותה, והלכתי לשתות קפה ואכלתי קרואסון שכאן נקרא קוראסון וחזרתי הביתה, למפה, וחשבתי לחפש את הרחוב שאני מתגורר בו. פרשתי את המפה על השולחן ושוטטתי באצבעי עד שצנחה, אבל לא על רחוב ביל"ו היכן שאני גר ולא בפינה הקרובה בבלפור-שדרות רוטשילד, היכן שחייתי את שלוש שנותי הראשונות, אלא על ארלוזורוב פינת אדוארד ברנשטיין, סמוך למקום שבו באמת גדלתי. לא היתה לי כמובן ברירה אלא לנסוע לפינת ארלוזורוב-ברנשטיין, ששם, מלבד בימים שהלכתי בחולות, עברתי במשך שמונה שנים, עשרה חודשים בשנה, כמעט מדי בוקר, בהליכה מבית הורי לבית הספר "לדוגמא" ובחזרה - מרחק שבו יכולתי, לו רק רציתי, להגיע לירח.

     

    בפינת הרחובות, שכבר אז היתה כעורה, עמד הבית המסכן שבו גר אג'ו, שהיה צעיר אך בוגר ממני בשנתיים ימים והיה שתקן, ונזוף, ובודד, ושונא. נדמה לי שנשאר בכיתה גימ"ל שלוש שנים, או אולי זה היה מישהו אחר, והיו לו עיניים חומות ורושפות והוא נהרג במלחמה בקרב על נבי סמואל מעט אחרי שנתקל בי בחדר האוכל של קריית ענבים, כאשר נזכר מי אני עוד לפני שהזכרתי לו מנין אנחנו מכירים. חפרנו אז את בורות המוות לפני הקרבות, וכל מה שהיה צריך לעשות זה לחזור מן הקרב ולקבור, ומאחר שרק אני ידעתי מי הוא אג'ו נתבקשתי לכתוב בכתב מסולסל את שמו, אבל לא ידעתי את שמו מלבד הכינוי שלו, אג'ו, ואיני יודע אם כאשר נולד בכלל היה לו שם, ובעצם אין לי מושג אם בכלל נולד, והוא זכור לי כמי שהיה פה מאז ומתמיד, אולי בגלל הקִרבה לגן המתים המוסלמי שנזל אל ביתו בפינת ארלוזורוב.

     

     

    לאביו של אג'ו היתה חנות לתיקון אופניים בפינת ז'בוטינסקי, שנקרא אז רחוב קיבוץ גלויות. הגלויות לא הספיקו להתקבץ, אבל כבר סלחו לז'בוטינסקי והסבו את שם הרחוב על שמו, וכך נתחלפו השמות. הכלב שלו, טופסי, היה רץ לעבר רחוב שבטי ישראל מן הצד השני של שדרות קרן קיימת כדי לפגוע בקומפוזיטור פון שטרנברג, שאותו תיעב. הקומפוזיטור היה מתהלך לבוש גם ביומיום בתלבושת ציידים גרמנית ומנופף במקל חזרן ונראה מפחיד בעיניו העצומות, והיה נשוי לגניה, אישה יפה שהיתה אהבתי הראשונה ושגידלה את בנו ונהייתה נזירה בלבנון.

     

    שטרנברג הפוץ כתב יצירה ששלושה אנשים בעיר יכלו להקשיב לה בלי שיתאבדו וקרא לה "שנים עשר שבטי ישראל", על שם הרחוב שלו, ומשה אבי אמר שהמזל שלנו שהוא לא גר במאה שערים.

     

    הייתי משחק עם הכלב טופסי בדרך לבית הספר, ואג'ו כעס על כלבו שכשכש לקראתי בזנבו וקינא בי וצעק על טופסי, אבל טופסי חיבב אותי והרגיש שאני אוהב אותו וחיכה לי מדי בוקר בזנב מכשכש, עד שיום אחד אג'ו התעצבן וקינא ושיסה בי את טופסי וצעק עליו שינשוך אותי. טופסי, שאהב אותי אך היה שייך לאג'ו, ניסה לנשוך אותו בבהלה אבל אז נבעת וזנבו נצמד לאחוריו, ועיניו סערו והוא השמיע יללה איומה וקרב אלי, ואג'ו שוב צרח, וטופסי כבר לא ידע למי הוא חייב יותר ונשך אותי כי לא היתה לו ברירה. טופסי המסכן נלקח לבדיקה במחלקה הווטרינרית, ואני נאלצתי לחטוף עשרים זריקות בבטן. הלכתי עם שרה אמי לבית הבריאות על שם שטראוס ברחוב בלפור והיו מזריקים לי כל שבוע זריקה במחט ענקית, ואחרי מנת ייסורי היינו יוצאים משם, יורדים לאלנבי, ושרה אמי היתה קונה לי גלידה ב"שניר" וקוראת לה "נחמה פורתא" על מה שעברתי.

     

    אבא של אג'ו כבר מזמן איננו. לא רק הוא. את כולם נשא הרוח. אפילו השען ישקה סילברמן, שלימד את סטלין יידיש, איננו, וגולדבאום, הסַפר המדופלם לגברים ולגברות מוורשה, שאשתו ברחה ממנו לבושה בקומבניזון והוא פחד לרדוף אחריה בגלל המטוסים האיטלקיים שהפציצו ומפני שחבש מסכה נגד גזים ולא הצליח להוריד אותה, גם הוא איננו, והסנדלר יהושע, שלימד אותי לחתוך סוליות וירק מסמרים בקשת לתוך סוליה, איננו, והרפד הצולע

    ישקה וייסמן, שנהרג בתאונה ואשתו התחתנה עם המאהב שלה, והאדון פולישוק, שחלם על חנות פרוות אבל מכר פלאפל בפינת לסל, והרפד זוסקה שלינוב, שנמצא מת בחדר קטן במלון "ירדן" בבן יהודה פינת קרן קיימת עם ליפסטיק מרוח על שפתיו, גם הוא איננו.

     

    מתו כל כך הרבה אנשים שהכרתי, יותר מתים מחיים נותרו, ביל מת, דני מת, מי לא מת, שרה אמי, משה אבי, רות אוליצקי, שלום יקיר ורינה הלפנד שאהבתי בכיתה ה', מתה, ומתו הדודים והדודות, מחלת מוות נשרה משמים ובלעה את רוב מי שהכרתי ושום דבר לא נשאר. החולות ליד הים, שהגיעו עד בן יהודה, הוסטו אחורנית כי פרנסי העיר חשבו שהם מיותרים, וצריפי שכונת מחלול השחוחים, שדמו לבדואיות מיפו שהיו באות למכור דגים שדגו הבעלים שלהן, והצריפים העטופים בנייר זפת שמנוני שהיו רכובים על גבעות הכורכר על קצה הים והדיפו ריח של מים מלוחים והגלים ליחכו בהם והכו בהם, גם הם נעלמו. בית החרושת לעיבוד עורות ברחוב הירקון, שנטף מים שחורים והעלה צחנה, איננו. גן המתים המוסלמי נמחק ונהיה לגן לאומי של יהודים עם מלון הילטון כתזה מהופכת.

     

    והנה אני מדמם בתוך ראשי וחוזר מן האין, אבל קודם שזה באמת קרה וכאשר כמו אידיוט חיפשתי מברג ומצאתי מפה, ירד לי גשם שבא בעתו, ועמדתי רועד מן הרוח שנשב מן הים והתרגשתי, אבל אינני זוכר מפני מה. אולי מפני שגדלתי ארוג לתוך הים הזה והניגון היה בי. הייתי יושב בחושך במרפסת, אז קראו לה בלקון, וכמו רוב תושבי עירנו מציץ לחלונות של השכנים כדי לראות איך הם מייצרים את החיילים העבריים העתידיים. זה שנים, הרבה לפני שחליתי ולפני שהועברתי מעט לצד השני, שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח בפה, כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה, ואז הרי לא חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח, אוהב את המוות שלי.

     

    מתוך "על החיים ועל המוות" מאת יורם קניוק, הוצאת ידיעות ספרים
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קניוק. שום דבר לא נשאר
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים