חיי לילה בעזה? קודם שיהיו חיים

"לצעירים בעזה לא רק שאין חיי לילה, אין להם חיים בכלל. אין להם על מה ובשביל מה לחלום, וכל היום מתנהל סביב הנרגילה והמיטה", כך מתאר אחמד, צעיר בן 24, את האפרוריות בחיי היום-יום ברצועה. בשיחה עם ynet מעריך אחמד שהרוב המכריע של הצעירים בעזה כיום מובטל "ובלי כסף אין מה לדבר על בילויים או על ליהנות מהחיים, גם אם זה כאן בעזה".

אחמד סיים לימודי הנדסה במצרים ובעזה, אך חלומו להשתלב בפרויקט של חברת בנייה או להקים עסק משלו קרס עם ההפיכה האחרונה. "עכשיו היום עובר כאילו אתה בכלא - ישן, אוכל קצת וחוזר לישון. בלילה, אם יש כמה לירות, הולכים לבית קפה לעשן נרגילה. כבר תשעה ימים שלא עשיתי כלום. אני רק ישן".

חוף הים בעזה. למי שפרוטה בכיסו (צילום: AP)

"הקבוצה השנייה הם אלו שיורדים לים, שגם להם אין יותר מדי כסף. מתארגנים ארבעה-חמישה חבר'ה, קונים קופסת טבק לנרגילה ב-14 שקל, למרות שלפני ההפיכה והסגרים זה עלה ארבעה שקלים, מוסיפים עוד שני שקלים כל אחד למונית וקילו פחם ויורדים לים. שם מעבירים את הלילה עד אור הבוקר, כשהפחם והטבק מספיקים לכמעט ארבעה ימים. ככה יוצא שכל אחד מבלה ארבעה-חמישה ימים בשישה-שבעה שקלים.

"ויש גם את הקבוצה השלישית שיכולה ללכת לבית קפה, גם אם הם עממיים. כל יציאה כזו עולה שישה-שבעה שקלים שהולכים על נרגילה ושתייה. ישנם גם בודדים כמוני, אלה שיכולים לקחת דמי כיס של 20 או 30 שקל מאמא שלהם, שיוצאים לבילוי של 20 שקל בקפה "סולטנה" שנחשב מעל הממוצע. אבל זה שמור לקבוצה מצומצמת יחסית, ילדי עשירים, שהוריהם עובדים בארגונים בינלאומיים או שהוריהם אנשי עסקים".

"ככה זה, אין מה לעשות. מי היה מאמין שפעם כמה חבר'ה היו יכולים לארגן חפלה עם רקדניות ולעשות מסיבה באולם, או אפילו ברחוב. בחיי, רקדנים ברחוב בעזה. זה נעלם עם האינתיפאדה, ועכשיו זה נראה הזוי ובלתי נתפס. נכון, עדיין יש היום מקומות יוקרתיים, מקומות שהנשים לא ממש אוהבות ללבוש בגדים, ונעים שם כי אתה תרגיש כמו בתל אביב עם לבוש מינימלי, אבל זה רק בכמה בתי מלון, וזה כמו מועדון סגור. והכי חשוב, בילוי כזה יכול להיגמר בנזק של 100-120 שקל, כשאני מדבר על מקומות כמו מלונות ביץ' והריץ'".

באופן כללי מבהיר אחמד שעזה ובילויים הם לא דברים שהולכים יחד - לאו דווקא בגלל "משמרות צניעות", אלא יותר מכיוון שאין כסף ואין גם לאן. "מבית חנון בצפון ועד רפיח בדרום אין כמעט כלום חוץ מהמרובע באזור המתחם הנשיאותי, הקומפלקס של השגרירויות, שכונת רימאל של העשירים והכיכר המרכזית בעיר. פעם היינו הולכים לכיכר החייל האלמוני כדי לראות כמה בחורות שהעזו להתהלך במכנסיים צמודים וללא כיסוי ראש, אבל גם זה הפסיק. גם לא עשינו את זה מתוך הפקרות, אלא כי לא היה משהו אחר".

למרות זאת, אחמד מספר שעדיין חלק מהצעירים משתדלים לשמור על "לוק מערבי". לדבריו, יש הרבה צעירים עם ג'ל בשיער, עם תספורת קוצים פרועה יותר או פחות ומכנסיים צמודים. "אני אישית שומר על החזות הזו, בין השאר כי אני רוצה להביע מחאה למול אותם צעירים, שאותם אני מגדיר אופרטוניסטים, שעם ההפיכה שינו  את ההופעה החיצונית וגידלו זקנים בתקווה שחמאס ייטיב עמם", הוא אומר. "אני מתעקש על ההופעה שלי ואפילו הארכתי את הפאות. אם מישהו יעיז להציק לי בעניין ההופעה, אני אומר לו כמה הוא צבוע לדעתי".

"כל מה שיש לשוחח עליו זה המצב בין הפתח לחמאס, ואז אתה רואה שקצב שאיפת העשן מהנרגילה עולה בקצב מטורף בגלל העצבים. כשלא מדברים על זה, מדברים על כמה המצב חרא ומחניק, וכמובן שזה קשור לנושא הראשון.

"על שאיפות אנשים כנראה ויתרו. לא מדברים על עסק, על להתפתח או על לימודים. מדברים רק על להעביר את היום בשלום. חלומות? אין ממש. בעצם אולי יש חלום אחד, חלום אחד משותף לי ולחברים שלי ולפי דעתי כמעט לכל הצעירים פה - והוא להשיג אשרת כניסה למדינה נורמלית ולעוף מפה. הכי מהר שאפשר".

עוד בסדרה:  

• הים של עזה
• הכלה שהוברחה במנהרה
• הקייטנות של החמאס
• מזגן במונית, זה מה שחסר?