שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בשם הוורד

    תנועת "הוורד הלבן" היתה תנועת התנגדות זעירה של צעירים למשטר הנאצי. החוקרת ינינה אלטמן מביאה את סיפורם החשוב והמרתק, אך נכשלת בניסיון להופכו למעין רומן

    זה ספר חשוב, מפני שכל טריז שנתקע בתפיסה המונוליטית של "גרמניה הנאצית" הנהוגה אצלנו הוא מעשה חשוב. "הוורד הלבן" היתה תנועת התנגדות זעירה ובלתי אפקטיבית במונחים היסטוריים: תחת עולו ואימתו של המשטר הנאצי אי אפשר היה ליצור יותר מזה. כמעט כל תומכיה של התנועה, ודאי מייסדיה ופעיליה, הוצאו להורג. כמעט כולם היו אנשים צעירים מאוד, ומכאן ההילה הרומנטית שדבקה בהם: סיפורם משלב גבורה וטרגדיה, הגינות בזמנים חשובים ולהט נעורים, חשיבה עצמאית ואומץ לב עילאי. לכל הדעות, סיפור מצוין. 

     

    אולי משום כך בחרה ינינה אלטמן, מדענית ששהתה שנים מספר במכון לכימיה באוניברסיטת לודויג-מקסימיליאן במינכן, לגולל את הפרשה ההיסטורית כמעין רומן: מבלי לוותר על חשיפה וגילוי של מסמכים חדשים, מבלי לרופף לרגע את המשמעת הנוקשה של התיעוד ההיסטורי, היא החליטה להעניק לדמויות המובילות בסיפור גוף וקול, הרהורים והתלבטויות. התוצאה, למרבה הצער, בעייתית למדי.

     

    אלטמן מתחילה להוביל את הסיפור בדמותו של ריכרד וילשטטר, כימאי יהודי, חתן פרס נובל, אזרח מוערך במולדתו, ממקימי אותו מכון לכימיה שגם בו נולדה אחר כך רוח המרד של "הוורד הלבן". כמו אלפי אנשי רוח אחרים שנולדו יהודים, וילשטטר מתבונן בעיניים כלות בעליית המשטר הנאצי. הוא גם מאשים את עצמו. הנה דוגמה לאופן שבו מעניקה לו המחברת קול, וגם לבעייתיות של הקול הזה מבחינה אמנותית: "השקיעה צבעה את שיפולי ההרים בגוונים כתמתמים ועזים. וילשטטר זקף את ראשו מעל הדפים אך לא ראה את הדמדומים. הוא היה עסוק בחיבוטי נפש. "אנחנו, האזרחים הגרמנים, אשמים...", לחש לעצמו. "אנחנו, האזרחים הגרמנים, נושאים באשמה. שנים רבות, מאז 1871, לא תרמנו לפיתוח המדינה. לא ניסינו לשפר את החוקה, לסלק מבניין הרייך הגרמני את שרידיהן של המאות שחלפו, לא השתדלנו להעצים את כוחו של הרייכסטאג, לא סייענו ליצירת דורות חדשים של פוליטיקאים משכילים ונמנענו מלקחת חלק בפוליטיקה. בערוב ימיו לא ניסה ולישטטר, פליט שאזרחותו נשללה ממנו, להתכחש לאחריותו".

     

    הבעיה היא שאנשים אינם "עוסקים בחיבוטי נפש" וגם לא נואמים לעצמם נאומים פרוגרמטיים לעת ערב: לפחות לא ברומן שמבקש לשוות אמינות לדמויות המובילות שלו. אלטמן פשוט איננה יודעת מתי לשים בפי הדמויות שלה תיזות פוליטיות וחלקי דיאלוג וחיוויים של רגש, ומתי עליה לסגת מתוך נפשו המדומיינת של גיבור ולדבר בקולו של מספר.

     

    גם הקול המספר קצת בעייתי. אלטמן לקחה על עצמה משימה מורכבת – למקם את "הוורד הלבן" בתוך ההיסטוריה הפוליטית של גרמניה, ובחרה לעשות זאת בדרך מסורבלת ומיותרת לחלוטין: איננו זקוקים לקיצור תולדותיו של היטלר או של המפלגה הנאצית כדי להבין מנין צמחו גיבוריה. סביר מאוד להניח שמי שיבחר לקרוא ספר על אודות תנועת "הוורד הלבן" כבר קרא חיבור או שניים על התקופה, ודווקא הפרקים שבהם הטון של המספרת עובר להרצאה כרונולוגית היסטורית פוגמים עוד בתחושה שיש לפנינו רומן, או מעין רומן, אמין.

     

    מוטב להיצמד לעובדות 

    בעיה אחרת של "הוורד הלבן" היא הבחירה להתמקד בסיפורים שמהווים רקע לעניין העיקרי שלשמו התכנסנו, ובתוכם – להעמיס על הקורא פרטי פרטים שאינם נחוצים בהכרח להשתלשלות הסיפור. ההתמקדות בוילשטטר, סיפורו של אלברט איינשטיין בגרמניה הנאצית כהמחשה מצויינת של יחסם של הנאצים למדענים – שני אלה, כשהם מתועדים למופת, מסיטים את תשומת ליבו והזדהותו של הקורא מגיבוריו הצעירים של הספר, שקשורים לאלה בעבותות של תרבות משותפת אך ודאי לא בביוגרפיה משותפת: בספר מתרחש בלבול מהותי בין מה שצריך היה לשמש כרקע לעלילה העיקרית לבין הדבר עצמו וסיפוריהם של אנשי "הוורד הלבן" מגיעים אל הקורא אחרי יותר מדי דיגרסיות ופרטי פרטים של רקע היסטורי שנחיצותם בהחלט מוטלת בספק.

     

    כשאלטמן מגיעה אל עיקר סיפורה, הדברים משתפרים – בין היתר בשל התיעוד המדוקדק של המכתבים שחברי הקבוצה שיגרו זה לזה ולאחרים. כאן הם קמים לתחייה בתוך הדפים, כאן הספר מתגלה במלוא חשיבותו ובכוחו: למרבה הצער, יכולותיה של אלטמן כמספרת בדיונית נופלות בהרבה מכישוריה כמתעדת, ובחירתה להחיות את דמויותיה באמצעות קולו של מספר איננה פועלת לטובת הסיפור גם ברגעים הדרמטיים ביותר, גם בשיאי הטרגדיה.

     

    ועם כל זה, אני מקווה ש"הוורד הלבן" ימצא לעצמו מספר גדול של קוראים בין המכורים לספרות מלחמת העולם השנייה, תיעודית ובדיונית כאחד. אני נמנית עמם. פגמיו המרובים של הספר לא מנעו ממני לקרוא עד הסוף, בתחושת חובה ובפליאה של גילוי: בתוך החשיכה הגדולה, אנשי "הוורד הלבן" הם מופת של הומניזם שעדיין לא סופר די הצורך, ועדיין לא מוכר ומובן עד תום.

     

    "הוורד הלבן"/ ינינה אלטמן, הוצאת פרדס
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סיפור שעדיין לא סופר די הצורך
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים