רעיית הידיד
רשמים מביקורה של לורנה וינגייט בשדות הקרב של מדינת ישראל והאמת מאחורי תעלומת התנ"ך המעופף
בראשית מאי 1948 היה החלום הציוני על מדינה יהודית עצמאית קרוב מאי פעם, במסגרת גל הכנות לטקס הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, החליטו ראשי הנהגת היישוב לשלח הזמנה לאורחת כבוד - לורנה וינגייט, אלמנתו של אורד צ'רלס וינגייט (שכונה לעיתים "הידיד"), שהיה מתומכיו הגדולים והפעילים של הרעיון הציוני. למרות הסכנה הטמונה בנסיעה לארץ במלחמה, השאירה האורחת המיועדת מאחוריה, בבית המשפחה בעיר הנמל אברדין שבסקוטלנד, את בנה הקטן, אורד ג'ונתן וינגייט, שנולד שבועות ספורים לאחר מות אביו ויצאה לדרך. בכליה נשאה עימה מזכרת מבעלה המנוח, ספר תנ"ך שנשא עמו וינגייט בעת שרותו הצבאי.
איזה תפקיד מילא אותו ספר תנ"ך במהלך הביקור? וכיצד בחרה האלמנה וינגייט לעודד את רוחם של הלוחמים במושב רמות נפתלי? הסופר ומאתר הספרים, איתמר לוי, הקדיש לנושא רשימה מרתקת, התנ"ך של וינגייט – רשומון. אנו מצידנו, ננסה לתרום את חלקנו הצנוע לבירור העניין באמצעות כתבות שהתפרסמו בעיתוני הימים ההם, וכן ברשימות שהתפרסמו בדיעבד. יחד עם זאת, עיקר ענייננו הפעם, איננו דווקא הפרכת מיתוס זה או אחר, אלא הצבעה על אופן יצירתו של דימוי נשי אידיאלי בשדה הקרב הגברי.
גרסה 1 - קסמה המסתורי של אלמנת הגיבור
"בכל ארץ וארץ ובכל תקופה יש מין 'מובלעת' של צדיקים בממלכת הרשעים. צרפת האחרת היתה בימי דרייפוס, אמיל זולה ורעיו, כך ישנה אנגליה האחרת שנציגה החשוב ביותר הוא בלי ספק אורד צ'ארלס וינגייט... אין להתפלא שביקורה של של אלמנתו בארצנו בשעה זו עוררה התעניינות מרובה בקרב הציבור. נפגשתי עם הליידי וינגייט בבית המלון הגדול שעל שפת הים. כשהמתנתי לה ב'לאבי' ירדה במדרגות אשה תמירה, יפת תואר, היא הגברת וינגייט, אלמנת הגיבור הגדול. מראה פניה מעיד על שמונה עשרה שנים לכל היותר. עיניה לוהטות באש. שערותיה שחומות גזרתה דקה. לבושה הפשוט מצטיין בטוב טעם. שמלה אפורה, חגורה אדומה וסנדלים אדומים... וסבור הייתי, שהיא מצטיינת בתכונות וסגולות נדירות. וינגייט לא ישא אשה סתם! יופי כזה לא ראיתי מימי. הרי היופי האמיתי הוא אינו זה של הגוף אלא של הרוח, במזיגה מופלאה. אכן זו היא לורנה וינגייט."
'למה באת הנה? – שאלתיה – הרי הימים קשים ומסוכנים... היא העלתה חיוך קל על שפתיה ואמרה: "יודע אתה, קשה הרבה יותר לידיד של אמת ושל ארץ ישראל לשבת בסקוטלנד השקטה ולקרוא את הדברים הבלתי שקטים על ארץ ישראל מאשר להמצא כאן. בחזית...
מתוך ארכיון עיתון "ידיעות אחרונות"
הגברת וינגייט טסה אחרי כן בשמי רמת נפתלי בשעה שנערכה התקפת תותחים קשה על הנקודה. אלה היו הבחורים שלמדו את תורת המלחמה מבעלה. היא התרגשה כל כך מאומץ לבם של הבחורים, שזרקה להם מן המטוס את האוצר היקר ביותר שהיה ברשותה: את התנ"ך של בעלה..." ("הליידי וינגייט במטוס בשמי רמת נפתלי", א. פוירשטין; ידיעות אחרונות - 26 במאי 1948)
גרסה 2 - אשה יפה וגאה במפקדת חזית הצפון
"מישהו נכנס לחדרו של 'אביגדור' (כינויו מחתרתי) בצריף המודיעין של מפקדת חזית הצפון ביבנאל ואמר: - "שמע, בחוץ מחכה אחת, אנגליה." לאמיתו של דבר שכח 'אביגדור' על כל הענין. ראובן שילוח שלח פתק מספר ימים לפני כן וביקש לקבל את לורנה וינגייט ולהראות לה כל האפשר. לא היה ברור אם תבוא ומתי. 'אביגדור' יצא החוצה ותוך כדי הליכה שלח כל מיני "מחמאות" לשילוח אשר בחר דווקא את ה-10 לחודש מאי 1948 לשלוח אורחת נכבדה זו ל'טיול' בחזית הצפון.
אי אפשר היה שלא ליהנות ממראה של לורנה וינגייט. לא בלבד משום שיפה היתה. בעיקר אולי בגלל חזותה המיוחדת, גופה התמיר, זקוף ואיתן, ראשה המורם מעט, היושב בגאווה על כתפיה, מבט ישר מעיניים כהות נמרצות, הנצמד אל בן שיחתה בהקשבה שיש בה מן התהייה על מהותו וסנטר האומר אופי חזק. אשה יפה וגאה... אשה זו יודעת מה היא רוצה ובדרך כלל משיגה זאת... בסיום השיחה הוציאה לורנה ספר תנ"ך ישן, הניחתו על השולחן ואמרה: - 'זהו ספר התנ"ך של אורד, בעלי המנוח, שעבר לו בירושה מדורות, ממנו שאב השראתו בכל מלחמותיו וזכה להקרא בארץ בשם גדעון, ממנו למד לתקוף את האויב במחנהו. ספר תנ"ך זה של אורד ברצוני למסור לידיהם של האנשים הנושאים שמו, 'ארגון ווינגייט", היושבים עתה ברמות-נפתלי.'
משה מן (מפקד חזית העמקים) ניסה להסביר: 'תביני גברתי, רמות-נפתלי מוקפת, אין כל אפשרות להגיע אליה'. הדבר לא עשה בלורנה רושם: 'אם כן, אטוס באחד האווירונים ואוריד את התנ"ך לחצר.' ושוב השיב משה בנימת תוכחה: 'ומה יקרה לו לתנ"ך זה, בעל החשיבות ההיסטורית והסמלית, אם יפול שלא לתוך החצר המוקפת אויבים?'
'סבורני שהנך צודק ואין לעשות זאת, הנה התנ"ך, הנני מוסרת אותו בידך, משה, עשה עמדי חסד וברגע שתהיה אפשרות להגיע לאנשים אלו מסרוהו לידם. מאמינה אני שיחזק רוחם.' משה הבטיחה נאמנה לעשות זאת בהזדמנות הראשונה ולורנה מסרה לידו את התנ"ך, בו רשמה: 'למגיני ימין-אורד (רמות נפתלי). הואיל ואורד וינגייט נמצא אתכם ברוחו, אף כי אינו יכול להנהיג אתכם בפועל ממש, אני שולחת לכם את ספר התנ"ך אשר נשא עמו בכל מערכות המלחמה שלו ואשר ממנו שאב את ההשראה לנצחונותיו. מי יתן ויהיה זה ספר-הברית ביניכם לבינו, עתה ולעולם.'
למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, יצאה עם 'אביגדור' למטה מבצע 'יפתח' בתחנת המשטרה בראש פינה שם פגשה ביגאל אלון, ולידו ירוחם ה"ג'ינג'י". שניהם טרם חלמו על אוקספורד, והאנגלית של ירוחם כהן היתה שזורה 'פניני לשון' שטרם שמעה. לבסוף שאלה את אשר עניין אותה במיוחד. מצב האנשים ברמות-נפתלי, ויגאל סיפר: - 'המצב עודנו קשה. הם הדפו התקפה חזקה מאוד ומסוכנת של האוייב שהסתייע במשוריינים שפרצו את הגדר והגיעו לחצר המשק. היו להם קורבנות ופצועים. הנשים והילדים הוצאו בפעולה נועזת בעודם מוקפים. אך הלוחמים מחזיקים מעמד ורוחם איתנה'. יגאל עמד לצאת לצפת. וכאשר נפרדו, שאלה: 'התתיר לי לטוס מעל לרמות-נפתלי ולהטיל פתק בו ארשום כמה מלות עדוד?'
- 'ברצון, גברתי. הפרימוס יחכה לכם בשדה התעופה בעוד שלושים דקות.'
היתה זאת כל ה'טייסת' כולה של הגליל העליון אותו יום... היא תפסה מקומה ליד הטייס הפלמ"חניק. פרשה על ברכיה מפת האיזור והתחילה לעקוב בתשומת לב אחר מסלול הטיסה והסבריו של הטייס הצעיר. טסו מעל כל עמדות החזית בגבולות מעל לצפת, שבה עדין התנהלו הקרבות, ולבסוף מעל לרמות-נפתלי. נפש חיה לא נראתה בחצר המשק, כאלו נטוש המקום. שלוש פעמים חגו מעל המשק עד אשר יצא איש לחצר וניפנף ביד. הטייס הנמיך טוס ולורנה השליכה שקית ובה הפתק, בו רשמה דברי עידוד.
כאשר חזרו לשדה התעופה בראש-פנה אירעה תקלה קלה: בשעת הנחיתה נתקע כנראה המטוס באחד הבקיעים הרבים שבמסלול, הפייפר כאילו הושלך והחל בטילטולים שונים למעלה, למטה ולצדדים, נזרק משטח המסלול לשדה בור והמשיך כמה עשרות מטרים בדילוגים, עד אשר הטייס השתלט עליו, הכניעו והחזירו למסלול. הטייס היה נרגש במקצת ולורנה, כאילו 'הריקוד' הפראי של הפייפר הקטן היה הדבר הטבעי ביותר, הושיטה לו ידה ואמרה: - 'היתה זו הטיסה הנפלאה ביותר בחיי' וזה ענה: - 'את ג'דע, אפשר לקבל אותך לפלמ"ח.'
אורד וינגייט ולצדו (מימין) משה שרת בהלוויית חיים שטורמן. וינגייט ספד לו: "ידיד הערבים, שנהרג בידי הערבים". (באדיבות ביתמונה)
עוד ביקור אחד נשאר להם לערוך והוא ביסוד המעלה. במקום בו התאכסנו זמנית משפחותיהם של לוחמי רמות-נפתלי. לורנה ידעה שתהיינה שם נשים שכולות וילדים מיותמים. היא ראתה עצמה כאחותן, השווה להן בצער ובשברון לב, בדאגה לבן שיגדל ללא אב. חייה כאלמנת לוחם, שחייו תלו לו מנגד במשך שנים רבות עד אשר קיפחם, עשוה "שוות-זכויות" לנשים אלו, שעזבו לפני מספר ימים בלבד את ביתן וכל היקר להן וירדו ליסוד-המעלה. לורנה ידעה לכבוש את צערה וכאבה, תוך שליטה עצמית הנובעת ממסורת דורות ואופי חזק. בראש מורם, קומה זקופה וצעדי און קרבה לאותו בית. פתחה את הדלת ונעמדה כמוכת-תדהמה. נתגלו לעיניה אשה ותינוק בזרועותיה וילד שני מחזיק בידו שמלתה. אם צעירה שנראתה כנערה רכה בשנים רכונה מעל לעריסת ילדה, אשה היושבת על שרפרף ומבטה תלוי במרחק אין סופי. לורנה נשארה צמודה לדלת כשעיניה ננעצות חליפות בכל אחת מאותן הדמויות. לבסוף, במאמץ, ניתקה עצמה ממקומה ונכנסה, ובבכי קורע לב נפלה על צואר האשה הצעירה שליד העריסה."
("טיסה דרמאטית עם לורנה ווינגייט מעל 'ימין אורד' הנצורה", לוי אברהמי 'אביגדור'; ידיעות אחרונות, 5 בדצמבר 1959)
לורנה ולובה יוצאים לדרך
לפני שובה לבריטניה, התאפשר לאלמנה להגיש שרות קטן נוסף למדינת ישראל. במסגרת פעולות רכש של אוניות מלחמה וספינות טורפדו לחיל הים הישראלי, שהיה אז בחיתוליו, הוטל על אריה 'לובה' אליאב למלא שליחות סודית באיטליה. מאחר וגם לאחר הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, נשמרו עדיין גבולות הארץ בקפדנות על ידי הצבא הבריטי, חיפש הש"י (שרות הידיעות של ההגנה) דרך להערים על הבריטים ולשגר את לובה למשימתו בחו"ל.
נזכר אליאב: "באותם ימים סוערים, שהתה בארץ לורנה וינגייט, אלמנתו האוסטרלית הצעירה והיפהפיה של מאיור-גנראל וינגייט האגדתי. אחד מידידיו הקרובים של וינגייט בארץ, ואחד מאלה שהביאוהו ל"הגנה", היה עמנואל ילן-וילנסקי, איש מפתח ב"הגנה" בחיפה. לורנה היתה מאד מיודדת עם משפחת ילן-וילנסקי, ועמנואל – ידידי מהימים בהם שרתתי ביחידות התותחנים על הכרמל בראשית מלחמת העולם השניה – הוכנס בסוד נסיעתי. הוא הביא באותו ערב את לורנה לבית יחיאל ויצמן. הוצגתי בפני לורנה. במשך הערב "נתנו לה להבין" – בערך, לא בדיוק – מה מגמת פני, ומה רוצים ממנה."
מה בעצם רצו ממנה?
לובה: 'לא הרבה. רצינו, כי תשב במטוס לידי ותנהג בי כאילו היינו ידידים וחברים משכבר הימים. אולי אפילו מימי ילדות ובחרות; וכי ננהג זה בזו דרך חרות וחופשיות, כזוג ידידים או כזוג יונים...'
לורנה היפהפיה נענתה למישאלה. 'יצאנו שנינו, לורנה ואני – ממשיך אליאב ומספר – למחרת בבוקר במונית לשדה-התעופה שליד "שמן" בחיפה. השדה היה שמור היטב על ידי יחידות של הצבא הבריטי. הדרך אליו היתה חסומה במחסום-משטרה וצנחני ה'כלניות', על כומתותיהם האדומות. עברנו את הביקורת, כשלורנה משוחחת איתי כל הזמן באינטנסיביות רבה, אוחזת קלות בידי ונוהגת בי כבידיד נעוריה. השוטרים והפקידים הבריטיים נהגו בה, וכך גם בי, ביראת כבוד רבה ומתוך כבוד המגיע לה."
המטוס הקטן היה מלא מפה לפה, לורנה תפסה מקום ליד אחד החלונות. לובה התיישב לידה כדבר מובן מאליו. הוא השתדל לדבר עמה אנגלית מהוקצעת ככל שיכול, תוך נסיון להסתיר את היגויו הרוסי-צברי... בשעת לילה מאוחרת הגיע המטוס לניצה שבצרפת. "שם נפרדתי בנשיקה קלה ובתודה עמוקה מלורנה, שהמשיכה ללונדון, ותפסתי מטוס אחר...". באותו מבצע נשלחו ארצה ארבע אוניות וגם ספינות הטורפדו הראשונות, שטיבעו מאוחר יותר את אנית-הדגל המצרית – "המלך פארוק" מול חופי עזה. ("מיבצע טורפדו", שלמה נקדימון; ידיעות אחרונות, 28 באפריל 1971)
סוף דבר
באשר לתעלומת התנ"ך המפורסם ואופן מסירתו למגיני רמות נפתלי - לימים התברר כי הוא לא הוטל מן המטוס, ואף לא הועבר להם בדרך היבשה עם התגבורת הרגלית שהגיעה לישוב הנצור. בעקבות מכירתם של מקצת פרטי עזבונו של וינגייט בסותבי'ס בלונדון ב-1996, בהם גם ספר תנ"ך, היו אף ציניקנים שהחלו לפקפק באמיתות הסיפור מיסודו. אולם התנ"ך ובו ההקדשה מצוי במוזיאון בית שטורמן בעין חרוד (על שם חיים שטורמן ידידו של וינגייט). הוא הופקד ב-1953 במוזיאון על ידי לאה אנג'ל, ממפונות רמות נפתלי, אשר קיבלה לידה את התנ"ך מלורנה וינגייט בעת ביקורה המרגש ביסוד המעלה.
לורנה נישאה כעבור שנים ספורות לחוואי סקוטי, ג'ון סמית', ולזוג נולדו בן ובת. בנה הבכור, אורד ג'ונתן וינגייט, פנה אף הוא לקריירה צבאית. לורנה וינגייט הלכה לעולמה בשנת 1991; בנה, אורד ג'ונתן וינגייט, הלך לעולמו בשנת 2000.
לפנייה לכתב/ת 
