ברבן סופר-פרימיום ושמפניה: חדש בתחום האלכוהול

לבן קיצי ולא יקר

מלבד סוביניון בלאן, שרדונה, גוורצטרמינר ואפילו ויונייה, טוב לדעת שיש עוד זני ענבים לבנים בעולם, הלוא כן? הנה הזדמנות טובה ולא יקרה לעשות הכרות עם ענב איטלקי מהנה.

האיטלקים מחזקים את היינות שהם מיצרים מהזנים המקומיים שלהם, מתוך ההבנה שזה אחד היתרונות שלהם. נכון, צרכני היין ברוב העולם עדיין מעדיפים את הבטוח והמוכר על פני השונה והמאתגר, אבל תמיד יהיו מספיק שירצו לנסות את הדברים השונים.

סואבה – Soave - הוא אזור בוונטו שבאיטליה שאחד ממאפיניו הוא ענב מקומי שנקרא גארגנגה – garganega. השם המסובך הזה שייך לענב לבן, צנוע, שנותן יבולים גדולים ואחראי לעשרות מליוני בקבוקי יין בשנה.

אלו יינות שאינם גדולים בהכרח, אבל נמצאים במגמת שיפור מתמדת ואפשר למצוא כמה וכמה מציאות לא רעות. אזור "קלאסיקו" הוא גירני ואבני, והכרמים נטועים בטראסות. DOC הוא הדרוג הבסיסי, ו"קלאסיקו סופריור" הוא הדרוג הגבוה ביותר – DOCG - של אזור זה, והיין מיוצר על פי אמות מידה חדשניות ומודרניות, תוך שאיפה לאיכות גבוהה.

המאסי הוא יין עדין, נעים, עם נגיעות של טעמי שקדים ותפוחים ומעט מרירות בסיומת. המחיר המומלץ לצרכן - 67 שקל – הוא בהחלט סביר. זהו יין שיסתדר היטב עם מנות ראשונות קייציות קלות, מרקים קרים או דגים ופירות ים מטוגנים. 12.5% אלכוהול (14/20).

יין בדרוג DOC. יבוא חדש של חברת הכרם. ביין יש 20% שרדונה, שמחזקים אותו בצד האננסי. בסך הכל גם זה יין קליל, מאוד מאוד שתי ונעים. אולי לא מתוחכם, אבל מאוד מאוזן, ארומתי ועשוי היטב. אפריטיף מצוין שמתאים לליווי סלטים קלים של פתיחה ואפילו טורטיות צמחוניות עם מילוי של יוגורט חמצמץ, עגבניות בשום ועוד. מחיר מומלץ לצרכן: 45 שקל. קניה טובה. (14/20).

דרפייה

עם נפילת חומות המיסוי על היינות המבעבעים בישראל, מיהרו מספר יבואנים להוריד מחירים, או לייבא לארץ יינות מבעבעים חדשים. מי מהם שעדיין לא שיחרר "סחורה" ממחסני הערובה יכול היה להוריד את המחירים מהר יותר, אך מי שכבר היה לו יין בארץ, נאלץ לספוג את הורדת המחירים או לוותר על קידום המכירות שההוזלה מאפשרת, ולהשאר ברמת המחיר הגבוהה עד שיגמור את הסטוק.

האחים שקד הם כמדומני יבואני היין המבעבע הראשונים שניצלו את ההורדה במס כדי להביא לא רק יינות מבעבעים חדשים, אלא גם שמפניה "של ממש". בשעה שאנחנו שומעים על כוונותיה של חברת "צרפת ישראל" להביא לארץ את "קרוג" ואת "האלמנה קליקו", מביאים אנשי שקד את השמפניה של "דרפייה" – בית מוכר וותיק, ששורשיו בריימס.

רמי דרפייה ובנו, ניקולאס, סיפקו יין ללואי ה- 14 עוד במאות ה- 17 וה- 18, אבל בתחילת המאה ה- 19, ב- 1808, החליט לואיס, בנו של ניקולאס, לעבור לאורויל ולהקים שם בית שמפניה. אזור Aube, בו הם ממוקמים היום, הוא הרבה יותר בורגון, ממה שהוא שמפן. הפינו נואר מודגש יותר, ויותר עוצמתי, במיוחד כאשר מרבית היין של הבית מגיע מענב זה, ולא מהשרדונה.

המותג הראשון שהאחים שקד בחרו להביא הוא דווקא הזול שבין היינות:

Carte D'or Brut

ההנחה שלי היא שהם קיוו לתת לשוק שמפניה במחיר הבסיסי ביותר האפשרי, אבל זה עלול לאכזב את חובבי המבעבעים ה"קשים": "תווית הזהב" של דרפייה היא אולי השמפניה במחיר הסביר ביותר, אבל היא לא מצדיקה את מחירה – 220 שקל. בחו"ל, מחיר היין הוא בסביבות 30 דולר – פחות מ- 150 שקל, וזה יכול היה להיות מחיר סביר הרבה יותר, אפילו מפתה. זוהי שמפניה צעירה, חומצית למדי; מאוד "ביתית", במובן הטוב של המילה. בעלת בועות בינוניות ואפילו גדולות. האף מגלה משהו מהאדמתיות, עם שמץ פרי הדר ותפוחים ירוקים. הסיומת בינונית-ארוכה וחומצית. טעימה של בקבוק אחר גילתה הבדלים לא קטנים, והנסיון השני היה הרבה יותר "שמרי" מהראשון. (14/20).

ברבן "פור רוזס סינגל בארל"

פור רוזס בגירסת Single Barrel הגיע לארץ. מדובר באחד מהברבנים (בורבונים) היותר ותיקים, שהיה פופולרי יותר מחוץ לארצות הברית מאשר בה, עצמה.

המזקקה נוסדה על ידי פול ג'ונס, בסוף המאה ה- 19. הסיפור הוא שהוא קרא לוויסקי בשם הזה – "ארבע ורדים" – מסיבות רומנטיות. ג'ונס חיזר ארוכות וביקש מיפהפיה דרומית מקומית להנשא לו. הגברת שיחקה מעט ברגשותיו, ובנוסח "חלף עם הרוח", כיאה ליפהפיה דרומית, סרבה לתת לו תשובה עניינית וישירה. "בנשף הקרוב", היא אמרה לו, "אם אלבש ורד, תדע שהתשובה שלי היא חיובית". ג'ונס האומלל נאלץ לכסוס את ציפורניו בתוגה, והישועה באה רק אחרי שהגברת הגיעה לאותו נשף כששמלתה עטורה בארבע ורדים אדומים כדם, לא ורד אחד פחות.

פור רוזס הוא מה שנקרא סטרייט קנטאקי בורבון, עשוי מ- 51% תירס לפחות ומיושן שנתיים לפחות בחביות אלון חרוכות היטב – מושחרות ממש. טוענים שבגלל שהבסיס שלו מותסס במיכלי עץ ענקיים ולא בנירוסטה, מתקבל וויסקי עדין עוד יותר מהברבן הרגיל, חלק יותר, וכמובן שעל הצד המתקתק. הוא מאוד אופייני לסגנון הוויסקי האמריקאי ומתאים מאוד לא רק למתחילים, אלא גם למי שרוצים להנות ממשקה לא מחייב, בשעת ערבית של קיץ דרומי.

מלבד ה"תווית הצהובה", שהיא הגירסה הבסיסית, קיימות גרסאות נוספות של המשקה. אחת מהן היא גרסת ה- single Barrel: כל חבית מבוקבקת בנפרד ומפיקה פחות מ- 250 בקבוקים. יש הבדלים כמובן בין חבית לחבית, ואלה משתקפים גם במשקה הסופי. הגרסא שמגיעה לארץ היא גרסת ה- 43% אלכוהול, כשיש וורסיה נוספת, בחוזק של 50%.

הסופר פרמיום ברבן שלפנינו הוא משקה מהנה. יש בו מתיקות אופיינית, אבל משולבת גם מרירות קלה ומשהו מתובל בסיום. בעל גוף מעט קל, אבל הסיומת שלו טובה. המחיר לצרכן הוא 380 שקל. נכון, עכשיו תגידו שאפשר לקבל ויסקי סקוטי טוב במחיר דומה, אבל חשוב לזכור: כל משקה והשעה שלו, כל טעם והזמן שלו, וכל אחד והטעם שלו.

וודקה ואן גוך

ספק אם וינסנט ואן גוך, הצייר האימפרסיוניסט הגדול, שתה אי פעם וודקה. יכול מאוד להיות ששתה ג'נייבר (חנייבר), אביו ההולנדי של הג'ין, ואני לא מניח שבשנותיו בסט' רמי שבפרובאנס הוא התנזר מיין. כך או אחרת, לארץ מגיעה כבר מזה זמן וודקה שקרויה על שמו – ואן גוך – ומסווגת כוודקה סופר או אולטרא פרמיום. לאחרונה היא מוחדרת יותר ויותר לשוק המקומי שלנו (אחרי שבעבר ניתן היה להשיג אותה רק בדיוטי פרי) ואפשר כבר למצוא אותה במספר טעמים, בנוסף לוודקה הרגילה: אננס ומלון, קפה, מוחיטו ועוד. האיכות טובה, והטעמים מעניינים. במיוחד זוכה להצלחה הקפה, אבל גם האננס יעשה עבודה לא רעה בקוקטיילים. המחיר הרשמי לצרכן הוא 285 שקל.