אורה נמיר: ברק נועל את המפלגה עם הסניפים

המהלך של יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, לחסל את חובותיה באמצעות פיטורי העובדים, סגירת הסניפים ומכירת הנכסים - היכה כמה מהוותיקים בתדהמה.

"מדובר בצעד קיצוני שמשמעותו נעילת המפלגה", הגיבה השרה והשגרירה לשעבר, אורה נמיר. "אני רואה את זה מאוד בחומרה. אני מבינה שיש מצב כלכלי קשה, אבל הבעיה היא הכושר להתמודד עם מצבים קשים. אני מניחה שלא הייתה לברק ברירה, אבל אני במקומו הייתי משאירה משהו מהמפלגה, לפחות חלק ממנה. לסגור את כל המוסדות זה כמו לסגור את המפלגה, וזה הקו בו נוקט ברק מהיום שנבחר. הקו הוא שאין מפלגה, אין פעילות ואין דרך.   

"ברק צריך לרכז סביבו חבורה של אנשים במפלגה", המשיכה בשיחה עם ynet שרת העבודה והרווחה לשעבר. "ישנם חברים רבים וטובים, שהיו יכולים לסייע בגיוס כספים או בסיוע ועזרה למפלגה - אבל לסגור בבת אחת את הכל? התחושה שלי לגבי ברק היא מאוד קשה כבר זמן רב. בשבילי, המהלך הזה הוא רק המשך להתנהלות שלו. זה הרי לא מהלך חריג ופתאומי מצדו, מהיום בו נבחר - לא שומעים אותו כחבר מפלגה ולמעשה הוא לא קיים. אנו, שבחרנו בו, יש לנו כל הזכות לדעת לאן הוא מוליך את המפלגה".  

ככלל, לא מסתירה נמיר את אכזבתה מהיו"ר הנוכחי, שנבחר אך לפני חודשיים וחצי. "התחושה שלי היא נוראית. בשבילי, אין מנהיג. בשביל ממה בחרנו בו? בשביל מה עמלנו כדי שייבחר? מדובר באכזבה נוראית, אנשים תלו בו כל-כך הרבה תקוות. אני האמנתי בו, והתוצאה היא אפס. מדובר במכה קשה מאוד למפלגה".

מחכה להיום שאחרי היו"ר

בעקבות המהלך הכלכלי האחרון, משוכנעת נמיר כי על חברי מפלגת העבודה להביט קדימה ולתכנן את עתידה ללא ברק: "היום צריך לטפח את הצעירים ולהחליף את היו"ר, ללא ספק. סגירת המוסדות היא דבר פיזי, אבל לא רק. חייבים לקדם את הדור הצעיר ולהכניס את הרוח החדשה, להכניס אידיאולוגיה, שחסרה היום במפלגה".  

גם אהרן ידלין, מי שהיה מזכיר המפלגה בשנות השבעים, מעדיף להימנע מפיטורי עובדים. "במבט ראשון, נשמע שהמהלך הוא קיצוני, אבל אני לא בקיא שיש אלטרנטיבה". לדבריו, מה שחמור הוא פיטורי העובדים. בלי החבורה הפעילה והטובה של המפלגה, קשה יהיה לקיים אותה. לדעתי, היה ניתן לעשות תוכנית הבראה מבלי לפטר עובדים, כי גם בפיטורים צריך לשלם פיצויים וזה גם הרבה כסף. יכול להיות שפה ושם אפשר היה לעשות קיצוץ ולהגיע להסכמה עם העובדים". כך או כך, הוא משוכנע: "אסור להיכנס לחובות. ההידרדרות הכלכלית היא דבר שנמשך שנים. יו"רים התחלפו בקצב מהיר בתקופה האחרונה, ולא ברור מי לא נתן את תשומת הלב לבעיה. התחושה כעת היא לא טובה".

מי שמכיר כבר שנים רבות את סוגיית החוב המפלגתי הוא המזכ"ל המיתולוגי, לובה אליאב. "עם חובות מסתדרים ומתקיימים, זה היה כך לעולמים ולא רק בארץ. מפלגות לא בנויות רק על מס חבר - זה הרי לא מספיק - אבל לסגור ככה את המפלגה? נראה לי שברק עשה טעות. בזמני למדנו להתמודד עם בעיות של חובות. לפטר את כולם זה נראה לי מהלך מופרך".

ואולי לא היה מנוס?

"מדובר בהבראה של הגוף, ולא שהגוף הולך לקבורה", מסביר השר לשעבר. "לקח שמונה שנים לחוקק את 'חוק המפלגות', כדי שלא יצטרכו ללכת לנדבנים וגבירים של הון ושלטון כדי לבקש כסף. לכן יש הגבלה על גובה התרומה. מה גם שהתרומות לא היו פותרות בעיה של חוב בסדר גודל של 135 מיליון שקלים, וזה גם אסור על-פי חוק.

"מדובר בפעולה בלתי נמנעת", אומר שחל. "זו מפלגה שצריכה על פי החוק והדין להתייחס ברצינות ובאחריות למצב הכספי הבלתי אפשרי שלה, שנמשך ונמשך מפני שדוחים את הקץ. יש למפלגה נכסים שמשועבדים כולם, והדרך היחידה שנותרה לאדם אחראי היא לדאוג שנכסים אלה יכסו את החוב, כדי לאפשר למפלגה לתפקד לפי התקציב שיש לה, לחיות בצורה אחראית ולא לצבור חובות. כל זאת מתוך הנחה שמדובר בגוף שבו נבחרים מתחלפים, יו"ר בא והולך, ולמעשה משאיר את החובות לבא אחריו". הוא מסכם: "הגיע הזמן לעצור ולמצוא פתרון אמיתי לבעיה, ולכן לא היה מנוס מהמהלך הנוכחי - כל אדם רציני היה חייב להגיע למסקנה הזאת".