המנדט עוד כאן
השלטון המקומי ממשיך לפעול במסגרת אותה תשתית משפטית שהתווה לו הנציב הבריטי העליון בפלסטינה. רשת אינטרנט אלחוטית? אנחנו יודעים רק איך לסלול דרך לכרכרות
בחברה דמוקרטית, כל התפתחות חברתית, כלכלית ושלטונית, מחייבת יצירת תשתית חוקית מתאימה. לפיכך, כאשר חשב רוב הציבור שהגיע הזמן לעשות שינוי בשיטת הממשל, נחקק "חוק יסוד: הממשלה"; כשהוחלט שלכנסת קשה לתפקד עם מפלגות רבות כל-כך, תוקן החוק ואחוז החסימה הועלה; כשהתברר שמשטר החברות בישראל מיושן ואינו מתאים לעידן של כלכלה מודרנית, נחקק חוק חברות חדש.
רק בתחום אחד כנראה שלא חלו שום שינויים בשבעים השנים האחרונות: השלטון המקומי, שפועל מאז 1934 על בסיס פקודת העיריות המנדטורית, ממשיך לפעול במסגרת אותה תשתית משפטית שהתווה לו הנציב הבריטי העליון בפלסטינה.
לא נעים להודות, אבל היחסים, לפחות מבחינה משפטית, בין שרי הפנים לבין ראשי ערים של מאות אלפי אזרחים, הם אותם יחסים שהתקיימו בין הנציב הבריטי לבין ראשי כפרים ועיירות של אלפים ספורים של תושבים, שהיו בעיניו לבנטינים חסרי ניסיון וכישורים. היום, כשתל-אביב צריכה מיזמי תחבורה מתקדמים, כשראשון-לציון ונתניה רוצות להפעיל אזורי מסחר, תעשייה וחופי רחצה, או כשרעננה רוצה לפרוש רשת אינטרנט אלחוטית עירונית, הכלים המשפטיים העומדים לרשותן זהים לאלה של ראש מושבה מנדטורית שסללה דרך לכרכרות.
לא נעים להודות, אבל המצב הזה הוא כנראה לא מקרי. למרות שראשי הממשל בישראל מרבים בסיוריהם השבועיים לדבר על "חשיבות השלטון המקומי", הם כמעט ואינם עושים דבר כדי לשנות את המצב שבו ראשי הערים והעיריות סמוכים על שולחנותיהם, ונאלצים לקבל את אישורם על כל צעד שולי שהם מבקשים לעשות. הממשלה מצידה מגלגלת יותר ויותר אחריות למטה. היא מעבירה לטיפול העיריות נושאים כמו חינוך, רווחה ואיכות סביבה, אבל את התקציבים והסמכויות היא שומרת לעצמה.
השלטון המקומי בישראל למעשה רחוק מאוד משלטון בכלל. העיריות כמעט אינן יכולות לקבוע סדר יום אמיתי, אינן יכולות לאכוף נורמות וכללים מחייבים, ואינן יכולות להחליט על גובה ואופן גביית המסים מתושביהן. כל אלה הן החלטות שלכל הפחות מחייבות אישור של שרי פנים, ולעתים אף של שר אוצר. שרים אלה, בדיוק כמו הנציב העליון, יכולים לבטל כל חוק עזר שקיבלה מועצת עיר, למנוע ממנה להעלות או להפחית ארנונה ולהתערב בסלילת כביש. כל זאת בלי הבחנה בין רשות קטנה לגדולה, בין רשות גירעונית וכושלת לבין מטרופולין ענק. מועצת עיר? דמוקרטיה מקומית? אוטונומיה? לא במנדט הישראלי.
חוקי ההסדרים שהעבירה הממשלה בשנים האחרונות משקפים את יחסה לשלטון המקומי. כל אחד מהם צמצם את אלמנט "השלטון" עוד ועוד: בשנת 2005 ניסו להכניס לחוק סעיף שיסמיך את שרי הפנים והתחבורה לקבוע את תעריפי החניה בערים. שנה מאוחר יותר הסמיכו את שר הפנים להלאים הכנסות מאזורי סחר עירוניים מצליחים ולהעביר את כספי התושבים של עיר אחת לעיר אחרת. ב-2007 הכניסו בחוק את היוזמה להלאמת משק המים והביוב העירוניים, מתוך מטרה להפריט גם את המים לקבוצת בעלי הון ישראלים. הכול - ללא שום התייעצות עם ראשי הערים והעיריות.
על הממשלה והמחוקק הישראליים לקדם חוק עיריות חדש, שייתן מעמד של "עיר עצמאית" לערים שהוכחו כמתנהלות בצורה מאוזנת ויעילה, ולאפשר להן ביזור סמכויות של ממש בחינוך, רווחה, תחבורה, פיקוח ואיכות סביבה. אז גם ניתן יהיה לדרוש מעיריות וראשי ערים אלה דין וחשבון על החלוטיתהם ומעשיהם.
עו"ד איתן אטיה הוא מנכ"ל "פורום ה-15" (פורום הערים הגדולות)
לפנייה לכתב/ת 
