שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זה לא גברת זה אדון
    "אורלנדו" של וירג'יניה וולף שיחק עם זהויות מיניות הרבה לפני שהמציאו את לימודי המגדר. אריאנה מלמד על הספר שהיא היתה לוקחת לאי בודד

    כיוון שזה אחד הספרים היחידים שאני יודעת בוודאות שאקח איתי לאי בודד (בצד מדריך לבניית סירות), כיוון שאהבתי כלפיו מתעצמת עם הזמן ועם גילוי הרבדים שלא יכולתי להבין בפגישה ראשונה ומרוגשת בגיל 15, שמחתי מאוד בתרגום החדש לעברית: הוא היה נחוץ, ומלאכתה של שרון פרמינגר בו מצויינת. מדובר במלאכה מאוד לא פשוטה, שכן חלק מן העליצות הפרודית של "אורלנדו" מצוי בחגיגה של חיקויי סגנונות, בדיבור ובכתיבה, על פני מאות שנים של השפה האנגלית. אין בעברית רבדי לשון תואמים, כי בשנים שבהן אורלנדו התהולל והתהלך על פני יבשת אירופה, אבותינו לא כתבו רומנים. פרמינגר מצאה פתרונות מבריקים למנעד הסגנונות ולשונות הדוברים של הספר, ומכאן שלוחה לה קידה עמוקה כתודה.

     

    למאושרים שטרם פגשו את "אורלנדו" ועתידים לעשות זאת כעת, עדיף לפתוח באחרית הדבר המחכימה של חיים פסח, שמציב את הספר במקום ובזמן שבו נכתבו: חוג בלומסברי, בתקופה סוערת שבה רעיונות גדולים לתיקון עולם עלו ונפסלו באבחת עט של אנשים מוכשרים, מטובי הסופרים של בריטניה, שחברו יחד סביב וירג'יניה ולאונרד וולף והפרו זה את זה ברעיונות – וגם החליפו נוזלי גוף במתירנות מזעזעת, יחסית לתקופה.

     

    היום היינו רואים את סיפור אהבתן של ויטה סקוויל וסט, שדמותה היא אבני הלגו לעיצובו של אורלנדו, לבין וירג'יניה וולף – לא יותר מאשר מופע של לסבו שיק שאין בכוחו לטלטל את נפשה של הבורגנות. אנחנו מוכנים גם לקבל ללא עוררין את בחירתם של אנשים להתנתק מעריצות הגורל הביולוגי ולהיות לבני המין השני, ביסורים ובהתעלות נפש. מה שעדיין איננו יודעים לקבל ולהעריך, מה שייתכן עדיין רק בספרות – הוא התחושה שעצם הזהות המגדרית היא עניין נזיל, רב פנים, מגוון כזנבו של טווס.

     

    הרעיון הזה – מהפכני יותר מכל מניפסט פמיניסטי של וולף – הוא קפיצה מחשבתית שפשוט לא אירעה קודם לכן בתולדות הספרות, למרות שמטמורפוזות פלאיות מלוות אותה מראשיתה: אורלנדו נולד כבן אצילים ומשורר גרוע בתקופת שלטונה של אליזבת הראשונה, ואורלנדו מסיים את חייו כאישה בסוף שנות העשרים למאה העשרים, מועד כתיבתו של הספר. אופיה הפיזי של המטמורפוזה אינו מעניין את וולף: היא יוצאת לחקור את מה שחשוב באמת. ראשית, הנפש. שנית, האופן שבו הסביבה מתייחסת אל הנפש הזאת. בתוך מסע הגילויים אורלנדו הופך מגיבור לאובייקט מחקר, מבלי שנאבד את החדווה שבקריאת עלילותיו.

     

    כמו בספרים הכי טובים 

    וולף תכננה ליצור פרודיה על האופן שבו נכתבת ביוגרפיה, כך מסכימים רוב המפרשים: אבל הפרודיה המבריקה, הצינית, המבעבעת משמחת ארטיקולציה, היא רק חלק קטן מן הענין שבגללו תתאהבו בספר. גם מקורותיה של הפרודיה – האם נכתבה כך כתגובה ל"ויקטוריאניים מכובדים" של לייטון סטארצ'י או כפעולת

    מחאה כלפי אביה של וולף, מחברה של אנציקלופדיה ביוגרפית בריטית שרוב ערכיה מוקדשים לגברים? בתום שמונה עשורים מאז ראה הספר אור, אלה שאלות חשובות פחות מן ההישג המבריק, שהוא הדיון הראשוני, המבריק והמשעשע והעמוק, על הקשרים שבין זהות מינית למגדר.

     

    כשאורלנדו הופך לאשה, הוא מאבד את זכותו לרשת: טוענים כנגדו, ראשית, שהוא בכלל מת. ושנית, אומרים לו, הרי הוא – כלומר היא – אישה: וולף עוקצת את בני זמנה ואומרת שלמעשה שני הדברים הם היינו הך. בהיותה אישה, לא היתה ירושת אביה נגישה לה כפי שהיתה עשויה להיות לו נולדה כגבר. בהיותה אישה, התוודעה אל הקושי ההעצום בדרכן של נשים באמנות.

     

    גם אורלנדו צריך להתוודע אליו: בספר נשזר דיון רציני ומאוד משעשע על אודות "כתיבה גברית" ו"כתיבה נשית", שאורלנדו-האשה יוצא ממנו כמנצח בזכות מבטה האירוני של וולף. כאשה, אורלנדו כבר לא כותבת שירה גרועה. מצד שני, הנושאים שראוי לאורלנדו-האישה לעסוק בהם מצומצמים עד מאוד: "אבל אורלנדו היתה אישה...וכשכותבים את קורות חייה של אישה, מוסכם על כולם שמותר לנו לוותר על דרישתנו לפעולה ולהחליף אותה באהבה...ואם נביט לרגע באורלנדו היושבת ליד שולחנה וכותבת, ניאלץ להודות שמעולם לא היתה אישה מתאימה ממנה לייעוד הזה.. אך מכיוון שהיא אישה, ואישה יפה, באביב ימיה, יש לשער שעד מהרה תוותר על העמדת הפנים שהיא כותבת וחושבת ותתחיל לפחות לחשוב על שומר יער (וכל עוד היא חושבת על גבר, איש אינו מתנגד לכך שאישה תחשוב), ואז היא תכתוב לו פתק קטן (וכל עוד היא כותבת פתקים קטנים איש אינו מתנגד גם לכך שאשה תכתוב) ותקבע פגישת אהבים ליום ראשון בשעת דמדמומים, ושעת הדמדומים תגיע, ושמור היער ישרוק מתחת לחלון – וכל זה הוא כמובן החומר האמיתי של החיים והנושא היחיד שסיפורת יכולה לעסוק בו".

     

    גם אם החמצתם את העקיצה הקטנה לעברו של ד.ה. לורנס ו"מאהבה של ליידי צ'טרלי" בפסקה הזאת, זה לא יפריע לכם לקרוא אותה בחיוך ענק ובהנהון של הסכמה: כמוה תמצאו עשרות רבות בספר, שהן צעצעועים אינטלקטואליים ססגוניים, חכמים, רווים בשמחת כתיבה שנותרה צלולה ובהירה בחלוף העשורים כאילו ימיו של אורלנדו – כאשה – נמשכים והולכים מן הספר עד לעצם היום הזה. כמו באגדות הכי משכנעות, כמו בספרים הכי טובים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים