שירים מהמדבר
במלחמת העולם השנייה משוררים כשלונסקי גזרו על עצמם שתיקה אבל אמיר גלבע, חייל בבריגדה היהודית שכל משפחתו הושמדה בשואה, לא יכול היה להחריש. רוב השירים, שנולדו באפריקה ובמערב אירופה ופורסמו בקובץ "הנה ימים באים," הם בעלי ערך היסטורי, מיעוטם - מלאכת מחשבת. קאמבק של אינדיווידואליסט
זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה פונה מוזיאון הלובר בפריז. בעיתוני התקופה פורסמו תצלומים שבהם נראים אולמות התצוגה רחבי ידיים מתמיד, לאחר שכל אוצרות התרבות שאיכלסו אותם נארזו בקפידה והורדו אל המרתפים מחשש שיבולע להם. אברהם שלונסקי, שחזה בתמונות הללו, גזר מהן גזירה שווה על השירה בימי המלחמה. גם אותה, טען, יש להוריד אל המרתף בעת הזאת, כדי שטהרתה לא תחולל. אפשר ואף רצוי לכתוב פזמונים, שירי תעמולה וסיסמאות שישרתו את העולם החופשי במלחמתו נגד התנועות הטוטליטריות, אבל "כלום אפשר להציע למשרד התעמולה של הדמוקרטיה לשדר ברדיו שירת ורלן או רילקה, דהיינו, זו שפעולתה על האדם מעמיקה, מעוקפת, איטית"? (במאמר "פיקוח נפש," בעיתון "השומר הצעיר27 ," באוקטובר .(1939 את שדרש מעמיתיו היוצרים קיים שלונסקי בעצמו, ובמשך שנות המלחמה מיעט לכתוב שירים, ובאלה שכבר חיבר בלט מוטיב השתיקה והאלם.
נתן אלתרמן בחר בדרך דומה ועם זאת שונה במעט: ב"שמחת עניים" (1941) וב"שירי מכות מצרים" (הספר פורסם ב־,1944 אך נראה ששיריו נכתבו לפני "שמחת עניים(" התייחס בדרך הרמז והמשל אל התקופה. בתוך כך כתב את שירי "הטור השביעי" (מ־1943 ואילך,( שבהם הגיב במישרין על אירועי התקופה, אך הקפיד להעמיד חציצה ברורה בין שירה "קלה" זו לבין שירתו האמנותית.
ההתלבטות אם ניתן לכתוב שירה בימי מלחמה, ואם כן – כיצד, הייתה נחלת כל היוצרים באותה תקופה, ולא רק בארץ, והיא הלכה והתעצמה ככל שהתבררו ממדי השואה. אז גבר הפקפוק בכוחה של הספרות להשפיע על החיים, או אפילו לייצג אותם, עד שב־1949 קבע תיאודור אדורנו ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות" (לימים הוא סייג את דבריו, בספרו "דיאלקטיקה שלילית").
רצף חדש של קריאה
דומה שהקושי לכתוב שירה בזמן מלחמה היה חריף במיוחד אצל אמיר גלבע, משנודע לו על השמדת משפחתו בשואה. את הידיעה המרה קיבל בעת שירותו בצבא הבריטי, בסוף .1942 באחת הטיוטות שמצאה חוקרת הספרות חגית הלפרין בעזבונו של גלבע, הוא רשם אז: "יותר לא אכתוב," ובמכתב לנתן אלתרמן מאותה תקופה טען, במר עליו לבו, ש"כל מה שנכתב בשיר או בפרוזה אין לו ערך יותר." ואף־על־פי־כן, הופתע בעצמו לראות שבת־שירו לא נדמה.
אמיר גלבע נולד כברל פלדמן בעיירה רדזיבילוב שבאוקראינה ב־1914. הוא הכשיר עצמו מגיל צעיר לעלייה ארצה ומימש את חלומו זה ב־.1937 כאן פירסם את שירו העברי הראשון ב־1941 (מילדות כתב שירים בעברית וביידיש, אלא שאת הכתיבה ביידיש זנח בשלב מוקדם,( והתקשה לפרנס את עצמו, עד שהתגייס ביולי 1942 והוצב כנהג ביחידה הארץ־ישראלית להובלה שסופחה ב־1944 לבריגדה היהודית. מאז ועד שחרורו, כארבע שנים אחר כך, גמא עם חבריו לנשק דרך ארוכה וקשה מהמדבר המערבי בצפון אפריקה ועד למערב אירופה. בשובו ארצה הביא באמתחתו כתב יד לספר שירים שחיבר במהלך אותה תקופה אך מעולם לא ראה אור בחייו, "הנה ימים באים" שמו.
אמיר גלבע (מימין) נוהגברכב צבאי של יחידת ההובלה (מתוך הספר)
באחרונה התפרסם בשלמותו כתב היד שנמצא בעזבונו הספרותי של המשורר שהלך לעולמו ב-1984, בעריכת חגית הלפרין (עורך משנה: אילן ברקוביץ,' הוצאת הקיבוץ המאוחד, בשיתוף עם מרכז קיפ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל־אביב.( בספר שבעים שירים, שמחציתם נדפסה בספר שיריו השני של גלבע, "שבע רשויות" ,(1949) ומחציתם לא כונסה מעולם, אם כי חלקם התפרסם בעיתוני התקופה.
מובן שאת מרבית תשומת הלב מושכים השירים שמעולם לא נדפסו, אך גם השירים המוכרים מוארים באור אחר כאשר קוראים אותם ברצף של כתב היד המקורי, אשר ממנו הועתקו לימים אל הספר "שבע רשויות." למרות שגלבע נהג לציין בשולי מרבית שירי "הנה ימים באים" את מקום ומועד כתיבתם, אין זה יומן מסע שירי המתקדם באופן לינארי. הלפרין מציינת במבוא לספר, כי בבואו להעמיד את כתב היד של הספר, פרע המשורר במכוון את הסדר הכרונולוגי וה"גיאוגרפי" שבו חוברו השירים. כך נוצר רצף חדש של קריאה, שנענה להגיון עריכה שונה - שמוקדו נושא השירים.
עם זאת, מפתיע לגלות שחלק מהשירים שעניינם דומה נכתבו מתוך שתי תודעות שונות, האחת שבטרם חורבן והאחרת שלאחריו: כך למשל, הצמיד גלבע קינה שנכתבה לאחר שנודע לו על השמדת משפחתו לשיר מוקדם יחסית, שנכתב כשלבו רק ניבא לו זאת. אפשר שכפל התודעות הקיים בספר היה בין הגורמים שהובילו את גלבע לפקפק לימים בבשלותו, ובעיקר באחידותו, של כתב היד, אך דווקא משום כך מצטייר היום הטקסט הזה כביטוי אותנטי לתקופתו; דווקא בזכות העובדה שהידיעה המאוחרת, המוחלטת, לא "דרסה" את זו המוקדמת, הנכונה רק לשעתה, אלא שהשתיים מתקיימות זו בצד זו.
כפילות אחרת בספר, שגם היא אופיינית לשירת התקופה, מתבטאת בהבלטת החיים המלבלבים בצל המוות. כך למשל, בשיר הגנוז "גלי אביב," כותב גלבע שה"אי־שקט (...) יתיז אביביו כברקת" – ומאליהן עולות שתי הוראותיו של הפועל "יתיז:" יזרוק למרחוק את האביבים, אך גם יכרות אותם. כפילות שלישית הנרמזת בספר היא זו שבין הקושי לכתוב שירה בעת כזאת, לבין עצם העלאת קושי זה דווקא בשיר
רגע מכמיר לב
"הנה ימים באים" מלווה במבוא, בהערות לשירים, במפה המשרטטת את מסלול יחידתו של גלבע ובעזרים נוספים, המזמינים את הקוראים להצטרף אל המסע הממשי והנפשי שעבר המשורר באותן שנים.
העריכה המוקפדת ומאירת העיניים, השמה דגש על ההיבט הביוגרפי־היסטורי של היצירה, מקרבת אל הספר קהלים שאינם אמונים על שירת גלבע בפרט, ועל קריאת שירה בכלל, כפי שנוכחתי לראות בהזדמנויות אחדות. ואמנם, כוחם של השירים הללו במטען ההיסטורי הנלווה להם, ופחות בהישגיהם האמנותיים. מבחינה זו, אפשר להחיל על "הנה ימים באים" את הדברים שכתב דן מירון על מכלול שירתו של גלבע, במאמרו "הרהורים על שירת גלבע" (נדפס לראשונה ב"הארץ," אפריל :(1964 "שיריו המשובחים של גלבע מהווים מבחינה מסוימת קפיצות בלתי צפויות על רקע שירתו כולה."
שירי "הנה ימים באים" מושפעים בחלקם יתר על המידה משירת אלתרמן ושלונסקי, ורק מעטים מתוכם הם מלאכת מחשבת. ועם זאת, די בכמה פסגות שיריות במכלול היצירה, גם אם רובה "מישורית," כדי להקנות למשורר מקום של כבוד במדף ספרי השירה. דווקא שירו הידוע ביותר, "שיר בבוקר בבוקר" ")פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,("... שהעניק את שמו לספרו השלישי ")שירים בבוקר בבוקר,(1953 ," זכה למעמדו זה בעיקר הודות ללחנם של גידי קורן ושלמה ארצי ולתפקיד ה"לאומי" שהוא מילא, אך סגולותיו האמנותיות של הטקסט טעונות הוכחה ")הוד אלף שנים/ ... אלף שנים צעירות לפניו" – צירוף זה מעורר קונוטציות היסטוריות מצמררות.(
לעומת זאת, יש לגלבע כמה פניני שירה, הנחבאות בים שירתו: כזה, למשל, הוא השיר השלישי במחזור השירים "מולידי האור" (מתוך ספרו השני,( שמצליח לשרטט את תנועת האור תוך סינסתזיה (מיזוג חושים) של הראייה, השמיעה והמישוש: "אור סובב וסובב במעגלי ניגוניו / ובא משמיו / ונושק אל הארץ בפליאה מחדש / כבוקר הבא זרוח־שמש / אחר לילה שקם מן הסף." שיר אחר, מתוך ספרו הרביעי, "רציתי לכתוב שפתי ישנים" ,(1968) הפותח במילים "בשביל הזה ודאי לי שוב לא אעבור "(...) הופך רגע סתמי, כביכול, של נגיעה בעץ, לרגע קיומי מכמיר־לב.
דומה שהישגים אלה ואחרים הם שהקנו לאמיר גלבע את פרס ביאליק ב־1971 ואת פרס ישראל לשירה ב־.1982 בשיר שחיבר ב־,1964 "אגרת ידידות לבעל משא אהרון" (השיר הוקדש לאהרן מגד, שהיה אז עורך מוסף התרבות "משא" בעיתון "למרחב,(" כתב: "ברחוב כבר מזמרים אחרת" ללמדך עד כמה הרגיש עצמו "בין הרשויות" - בין דורם של אלתרמן וגולדברג (הוא היה צעיר מהם בשנים אחדות) לבין דורם של זך עמיחי ורביקוביץ.
גלבע הוא הוכחה חיה למלאכותיות שיש בחלוקה ה"יבשה" לדורות ספרותיים, משום ששירתו ממזגת מרכיבים הן מהמודרניזם הארץ־ישראלי של אלתרמן־גולדברג־שלונסקי, והן יסודות משירת הדור שלאחריהם. כיום זוכה יצירתו לעדנה מחודשת: לפני כשנה יצא ספרו האחרון, "הכל הולך," במהדורה מחודשת ומושקעת (הוצאת "קשב,(" וכתב העת לשירה "משיב הרוח" הקדיש לו גיליון, בעקבות ערב מחווה שערך לשירתו.
בשירת גלבע יש לפרקים שימוש אינטנסיבי ומורכב בסמלים מן המקורות, כפי שהראו אידה צורית, חיים באר, יאיר צורן, אילנה צמחוני ואחרים, ומבחינה זו היא משתלבת אפוא היטב גם באחת המגמות העכשוויות של השירה העברית - החתירה לרליגיוזיות, בין אם היא דתית ובין אם היא חילונית.
- מתוך מוסף הספרים של ידיעות אחרונות
לפנייה לכתב/ת 
