שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    שנה טובה: 4 התחלות חדשות שישנו לכם את החיים
    נפסיק לאכול ג'אנק, נלך לעשות כושר, נמצא אהבה ונעשה רמונט בבית. כמה פעמים חזרנו על השבועות האלה בשנה שעברה ולא קיימנו? לפניכם ארבע תחנות בדרך לתיקון: ויפאסאנה, ניקוי רעלים, "עבודה" עם ביירון קייטי, וסדנת אינטימיות. איך עוזבים הכל ונכנסים למשמעת
    1. סדנת אינטימיות 2. סדנת פתח למחשבה 3. סדנת ניקוי רעלים 4. סדנת ויפאסנה 

    1. סדנת אינטימיות

    רגע של זהב

    התפרצות גועשת של אנרגיה אדומה היא זו שמשליכה שני אנשים למיטה אחת אבל בלי האנרגיה הלבנה יהיה קשה להמשיך. על הקשר בין צבעים לאינטימיות / מתי קיי

     

    בעדינות אין קץ אני אוחז בידיה. הן מעט רועדות ממבוכה, והאמת, גם טיפה דביקות מזיעה. אבל אני בתפקיד עכשיו, דבר לא מפריע לי בה: אני יכול להכיל הכל - את הפחדים שלה, את הפגיעות, את הפגמים הזעירים ביותר. במבט רך, הכי רך שאני מסוגל לייצר, אני שוקע עמוק בתוך עיניה, ובקול שקט אך בוטח אומר: "ספרי לי מה את באמת צריכה. אני מקשיב לך".

     

    היא, כמובן, נשברת מול כל הפעלולים האלה. הבכי שלה קורע לב וגם המון ממחטות נייר, שהונחו לידינו מראש בידיעה שיהיה להן שימוש הולם. האם העובדה שהכרנו לפני פחות מיממה ואין לנו שום עניין רומנטי זה בזו, ושמדובר בסך הכל בתרגיל בסדנה, הופכת את הרגע הזה למופלא פחות? נראה לי שלא. האם בעולם האמיתי, מול מישהי יקרה לי באמת, אדע לחזור על הסצנה? אין לי מושג. אבל בחיי שבא לי לבדוק את זה.


    איך אני מרגיש? איך את? בעדינות (צילום: אפרת שליטא)

     

    ואסומטי אומרת שחשוב ביותר לזכור: הדברים האלה לא קורים ברגע אחד. אם אינטימיות היא מה שאנחנו מחפשים, כדאי שנתכונן לעבודה מפרכת, בלתי נגמרת, מאתגרת ומרתקת. וכשהיא מדברת, שווה להקשיב: היא סמכות עולמית בתחום. ואסומטי (54) היא יהודייה ילידת דרום אפריקה, ואת החינוך הרוחני שלה, כמו גם את שמה הנוכחי, קיבלה בפונה, באשראם של הגורו ההודי אושו. כיאה למי שהייתה תלמידה מסורה וקרובה שלו, היא מסתובבת ברחבי תבל כבר שנים רבות כדי להפיץ את תורת האהבה והחופש של המאסטר, ונחשבת לאחת המורות הבולטות לשיטות כמו "טנטרה אינטנסיב", "קו־דיפנדנסי" ו"עבודת המהות". בקיץ הזה היא העבירה במרכז הימי בקיסריה סדנה בשם "אינטימיות ומערכות יחסים".

     

    איך אני מרגיש? איך את?

    סדנה רוחנית היא פעילות מרוכזת שאמורה לטפל בהיבט מסוים של החיים, ואם יש לכם מזל, אפילו תחולל בהם שינוי כלשהו. ההשפעה שלה יכולה לפוג בתוך שעתיים עד שנתיים מתום השימוש, בדרך כלל קרוב יותר לאפשרות הראשונה. אבל הנה משהו שכנראה אשא עמי זמן רב: שפת הצבעים של ואסומטי.

     

    עשרים נשים וגברים יושבים במעגל על מזרנים וכריות ומקשיבים לה. במשך שלושה ימים רצופים היא מרצה את תורתה הבנויה לתלפיות על אינטימיות ויחסים. מדי פעם תרגילים שוברים את רצף ההרצאות. חלקם תרגילי שיתוף: איך אני מרגיש? איך את? חלקם תרגילי תנועה, מגע, מדיטציה או דמיון מודרך. אבל במרכז כל העסק: ההרצאה, התורה. רק בסיום הבנו כמה מחשבה הושקעה במבנה הסדנה: האיטיות שבה התקדמנו עם החומר, כמו גם הסבלנות שנאלצנו לגייס כדי לשרוד, היו המחשה מעולה לתוכן הדברים. התהליך היה המסר עצמו.

     

    וזו, אם כן, בקיצור נמרץ מאוד, תורת הצבעים, האנרגיות והיחסים של ואסומטי, כפי שהצלחתי להבין מפיה. אפשר לקרוא אותה ברוח שאלוני "בחן את עצמך": עד כמה יש בכם "לבן", "אדום" או "זהב"? מה חסר ומה יש יותר מדי? ואפשר לאמץ וליישם, החל מהרגע.

     

    אנרגיות הן איכויות, או מהויות, או תכונות. כל אחד מאיתנו נולד עם כולן. השאלה היא איך הצליחו שנותינו על פני האדמה (ואמא ואבא, כמובן) לשבש את הזרימה הטבעית והרצויה של כל אחת מהן בנו. האנרגיה הלבנה היא הבסיס: זו איכות של יציבות, אחריות, משמעת עצמית, עצמאות, התמדה, חיבור לקרקע, מחויבות וכיוצא באלה עניינים רציניים. האנרגיה האדומה מסתפקת ברשימה קצרה יותר: זו איכות של תשוקה, מיניות, יצירתיות והתלהבות. ואילו האנרגיה הזהובה היא, פשוט, אהבה: התרפקות על בן הזוג, התמזגות איתו. זוכרים שחשתם פעם כאילו אתם נמסים בתוך אהוב או אהובת לבכם? ובכן, זה היה רגע מאושר של זהב (יש עוד אנרגיות, שאינן מרכזיות בנושא האינטימיות, כגון הצהובה – צבע השמחה, השחורה – כוח, והירוקה – חמלה).

     

    יחסים נפתחים בדרך כלל בהתפרצות גועשת של אדום נלהב: תשוקה היא זו המחברת שני אנשים, משליכה אותם למיטה אחת ומשכנעת אותם בהמשך לערב בעניין גם רב וקייטרינג. וטוב שכך, אין מה לדבר. אלא שלטענת ואסומטי (ומותר להתווכח איתה, כפי שאכן עשיתי), הביולוגיה וחיי הזוגיות עושים את שלהם, וגם הורמוני התשוקה המשגשגים ביותר מתפוגגים להם בתוך משהו כמו שנתיים וחצי גג. עצוב ומדכא? הו, בוודאי. אך אם אלה החדשות הרעות, יש גם חדשות טובות: או אז, סוף־סוף, אפשר להתחיל לצמוח רוחנית ביחד ולחוד. או לפתח אינטימיות אמיתית.


    איכות של תשוקה באנרגיה האדומה (צילום: יריב נח)

     

    ופה נכנס התפקיד הקריטי של האנרגיה הלבנה, משום שהיא זו שמאפשרת להפוך קשר גופני לקשר רוחני. להתגבר על האתגר העצום שמציבים חיי היומיום בפני הזוגיות. לשרוד את הלחצים והמתחים והריבים הקטנים והשעמום והשגרה האפורה. ואסומטי ממשילה יחסים מתמשכים בין בני זוג לחציית מדבר. איזו חיה הייתם לוקחים למסע כזה? היא שואלת. גמל מייצג את האנרגיה הלבנה: הוא איטי, סבלני ומצויד במה שנחוץ כדי לצלוח את השממה. סוס צעיר, לעומתו, הוא החיה של האנרגיה האדומה: סוער ודוהר ומסתער. במדבר הוא יתפגר ברגע. הגמל ילעס את דרכו בבטחה לכל אורכה.

     

    אז איך משתמשים בתיאוריה הצבעונית הזאת (שרק טיפה ממנה, יש לציין, הובאה כאן)? את האנרגיה הלבנה יש לפתח ולחזק, למשל, בהקשבה אמיתית. זוכרים את המתייפחת מהפתיחה? תרגיל פשוט ריגש אותה עד עמקי נשמתה. כי כל חייה, ובעיקר בילדות, היא למדה שאסור לה לצפות לתשומת לב מלאה, ושאין לה רשות לבטא באמת את הצרכים שלה העמוקים, כמו ליטוף על הראש, כמו אוזן אוהדת. ולמשל, בקביעת גבולות ברורים, בנאמנות לעצמנו.

     

    הרגע שבו נזקקתי לטישיו

    אנחנו עומדים בשתי שורות, גברים מול נשים. בתנועת יד פשוטה אני מסמן לזו שמולי להתקרב. או להישאר במקום. או ללכת לאחור כדי לתת לי מעט יותר מרחב. מדהים כמה כוח יש בידיעה שמותר לי להגיד לה לשמור מרחק, בלי להתעסק בשאלה איך היא תרגיש. כן, היא נעלבה (כך סיפרה לי מאוחר יותר) כשסימנתי לה להתרחק, אבל הבינה. לי זה היה חדש, לשאול באופן הטהור ביותר את השאלה: מה מתאים לי?

     

    אחר כך נעים בחדר. אשה נכנסת לי לפריים. היא עבורי ברגע הזה כל הנשים שאי פעם איבדתי את עצמי מולן, שניגנו עלי כאילו הייתי חליל צד, שלא ייאמן מה עשיתי כדי להפיק מהן חיוך או מחמאה. ואני אומר לה בכל הכוונה, בכל הכוח, בכל הלב: "לא!" אחר כך, במעגל השיתוף של הקבוצה, אני מספר איך לתוך הקריאה הזאת אספתי את כל הפעמים שבהן לא ידעתי לעשות את הדבר הפשוט הזה. כמו פיצוי זה היה, כמו ריפוי. התובנה הזאת זיכתה אותי בתרועת

     ניצחון של ואסומטי, כולל הנפת ידיים לאוויר, כולל ההכרזה: "יש! הצלחתי להגיע אליך!" זה היה הרגע שבו אני נזקקתי לטישיו.

     

    והיו גם רגעים שבהם חווינו כאב. על מה שלא קיבלנו, על מה שקיבלנו יותר מדי. ועבודה מפרכת על פחדים ועל טראומות שחווינו מזמן וממררות לנו מאז את החיים. והתרגשות זהובה של אהבה מכילה, אהבה ללא תנאי, כשנמסתי בזרועותיה של מישהי שבקושי החלפתי איתה קודם שני משפטים (צופים מהצד טענו שתנוחת החיבוק שלנו הייתה נועזת מדי. אבל אנחנו ידענו את האמת: אלה היו הלבבות שהתחברו באותו הרגע, לא הגוף. וגם שמרנו באדיקות אחרי ההוראה של ואסומטי: נא לא לבלות את הלילה ביחד כדי לא לברוח מהעבודה הפנימית. האם אני מצטער על כך? ובכן, הרשו לי לא לענות).

     

    והייתה גם ערימת תובנות, שללא ההקשר הסדנאי שלהן נשמעות אולי כקלישאות ניו־אייג'יות טרחניות. הנה כמה מהן ברצף, ודאי תוכלו לעשות איתן משהו: אינטימיות עם אחר היא, קודם כל, אינטימיות עם עצמי. אם לא אכבד אותי, איך יכבדו אותי האחרים? חשוב ביותר לבטא את הצרכים שלי, לדעת בכלל מהם. להתעניין בבן הזוג פירושו ליצור אצלו אמון. כשמקשיבים, להיות שם עבורו לחלוטין. אינטימיות מינית יכולה להיות גם לילה שלם של ליטופים ללא משגל. לא לברוח כשקשה, אלא להתמודד עם האתגר כדי לגדול. לא להעמיס על האחר את הפחדים שלי. לא לקחת על עצמי את שלו. להיות ביחד בזוגיות, אבל גם לחוד. לכבד את הצורך של השני במרחב. לרצות לתת. להסכים לקבל. ללכת לאט. ולדבר, לדבר, לדבר.

     

    • סדנת אינטימיות ומערכות יחסים, מרכז אושו־ישראל, 8883040־052, 077-7883040, מחיר: 1,380 שקל. 

     

    חזור למעלה
    2. סדנת פתח למחשבה

    מה, באמת?

    בעזרת 4 שאלות פשוטות (אבל קשות) שיטת "העבודה" של ביירון קייטי פותרת את הפלונטרים הכי מסובכים. על הקשר בין מחשבות שגורמות סבל לאמת הפנימית / יעל קולטון

     

    כל־כך רציתי סדנה מפנקת, שנשכבים על הגב ויש מוזיקה נעימה, והמדריך אומר שהכל בסדר ומסביר שהשלום בתוכנו וכולנו נולדנו רגועים ולא צריך לחשוב יותר מדי, ואפשר פשוט לעצום עיניים ולנשום ולהרגיש את השקט מבפנים. או סדנה של חלילי רוח, להקשיב כל היום לטון וחצי שיוצאים מקני סוף עתיקים, ולא לדבר. ואם כבר לנוח, למה לא ויפאסאנה? בקלות יכולתי לשתוק עשרה ימים. אבל לא, במקום זה הלכתי לסדנה של "העבודה". ושיהיה ברור, לא סתם קוראים לזה ככה.


    לעבודה! מי עצבן אותך? (צילום: אפרת שליטא)

     

    זה היה אינטנסיבי, מעייף ולא מרפה. המון דיבורים, תרגילי מחשבה ודפי עבודה, כמו בית ספר: מי עצבן אותך, למה, על מי את כועסת, למי לא סלחת, מי אכזב אותך ומה את חושבת עליו. זה מה שהייתי צריכה?

    אם תשאלו את ביירון קייטי, מי שפיתחה את השיטה, התשובה היא בפירוש כן. היא תגיד שהייתי שם כי זה בדיוק מה שהתאים לי לעשות. בחרתי לדבר ולא לשתוק. רציתי לעבוד. אחרת, לא הייתי מגיעה דווקא לסדנה הזאת.

    ומשהו עבד שם. בזמן שדיברתי יכולתי להרגיש את זה פיזית. משהו בגרון השתחרר. אלה שמבינים בצ'קרות יסבירו שזה טבעי, הגרון זה המקום של הרגש. ופתאום זה נהיה כל־כך פשוט לדבר, לספר על מחשבות מכאיבות, מציקות, כאלה שמתבשלות שנים בתוך הגוף ולא מרפות, המון שיפוטים והאשמות, דיבורים על פחדים, קנאה, על אכזבה מחברים קרובים, שנאה לבוס המטומטם שהיה לי פעם לפני עשר שנים, כעסים על ההורים, על האחים, על עצמי. בעיקר על עצמי. והכל, כמה לא ייאמן, מול 13 אנשים זרים.

     

    האם זאת האמת?

    עשר שנים של דיכאון עמוק עברו על ביירון קייטי, אשת עסקים אמריקאית מדרום קליפורניה, לפני שנרפאה. זה היה הבזק של תובנה ששינה הכל. "אנחנו סובלים רק כשאנחנו מאמינים במחשבה שמתווכחת עם מה שיש", מסבירה קייטי בספרה "לאהוב את מה שיש". כשאין יותר ויכוח עם המציאות, היא אומרת, אפשר להיות חופשי ומאושר. וזה מה שעומד בבסיס שיטת "העבודה" שלה שאותה היא מייעדת לטיפול ב"מחשבות שגורמות סבל".

     

    איך עושים את זה? קודם כל, כדאי להבחין בין שלושה סוגי מערכות יחסים שקיימות בעולם: העסק שלי, העסק של האחר והעסק של אלוהים. השאיפה היא להתעסק בעסק שלי. על כל השאר ממילא אין לי שליטה. מישהו דיבר אלי לא יפה? זה העסק שלו. ואם אני מתעסקת בעסק שלו, אין מי שיטפל בשלי. ברגשות שלי.

     

    מה לעשות עם הרגשה מבאסת? איך להתמודד עם תחושת עלבון, עם ביקורת לא מחמיאה, עם מחשבה שלא מוותרת? השיטה מציעה טכניקה פשוטה, שמטרתה לחקור את המחשבה ולהבין לעומק את אותה הרגשה שמעוררת מתח ולא מרפה. הרעיון הוא לא לבטל את המחשבות או לעמם אותן. להפך. קודם כל מחדדים אותן, מאירים אותן ואז משתמשים בהן לצורך חקירה. חקירת המחשבה.

     

    כדי לבצע תהליך כזה נעזרים בסכמה של ארבע שאלות קבועות. קייטי ממליצה לקחת אותן בארנק, לכל מקום. משהו מעצבן אתכם? נסחו לעצמכם את המחשבה שמעוררת מתח, ושאלו לגביה את ארבע השאלות:

    1. האם זאת האמת? (אם התשובה היא "לא", עברו לשאלה 3).
    2. האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזאת האמת?
    3. איך אתם מגיבים כאשר אתם מאמינה למחשבה זו?
    4. מי תהיו בלי המחשבה הזאת?

     

    השלב הבא: הפכו את המחשבה, ומצאו שלוש סיבות לכך שההיפוך שמצאתם נכון בחייכם.

     

    זו האמת האמיתית

    וזה הניסיון שעשיתי לחקור את המחשבה המציקה שאני ביישנית.

    1. האם זאת האמת? תשובה: כן.
    2. האם את יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת? תשובה: (אמממ. אממ...) לא.
    3. איך את מגיבה כאשר את מאמינה למחשבה זו (שאת ביישנית)? תשובה: מתביישת, נלחצת, לא יודעת מה לעשות, מרגישה חסרת ביטחון, קטנה, נזקקת, רוצה להיעלם.
    4. מי תהיי בלי המחשבה הזאת? תשובה: מכייפת. אמיצה. מדברת.

     

    ועכשיו לניסוח ההיפוך:

    אני לא ביישנית. וההוכחות: 1. אני מדברת כשבא לי. 2. אני אוהבת לשיר על במה. 3. עובדה שאמרתי דברים נורא אישיים מול 13 אנשים זרים.

     

    ובדרך התפוגגה המועקה. זה לא שמישהו אמר לי, "תחשבי אחרת". משהו בתהליך העלה קול פנימי, עצמאי לגמרי, מכוון, שהשקיט את התודעה. ההתחלה הייתה שכלתנית, אבל הדרך אפשרה התבוננות פנימית נקייה, בהירה. אפשר אולי לקרוא לזה מדיטציה.

     

    • סדנת "פתח למחשבה" בהנחיית ורד ואריק פלד, 2002228־077. מחיר: 550 שקל לסופשבוע, 8 שעות עבודה ביום.

     

    חזור למעלה
    3. סדנת ניקוי רעלים

    אקונומיקה מן הטבע

    שבוע בלי אוכל חם, קפה, טלוויזיה ושאר הרגלים מגונים בסדנה לניקוי רעלים. על עשבים ונבטים והסומק שחוזר ללחיים / נעמי גבע

     

    לפני הכל, גילוי נאות: אני קרניבורית גאה. גם עשר עונות של הסדרה "בנוגע ללב" עם דנה וייס לא ישכנעו אותי לוותר על טקס איסוף העור השחום והעסיסי של העוף, שהילדים משאירים בצלחת. אני גם אתיאיסטית קנאית. דת מכל סוג היא בעיניי אם כל המלחמות והתועבות של האנושות, ובתוך הסל הזה נכנסים כוהני רוח ו"מוארים" למיניהם, שמציפים מאות תיאוריות ושיטות לניקוי הגוף והנפש.

     

    אבל יש כמה צדיקים, מוארים אמיתיים. אחת מהם היא חברה טובה המכונה "החוכמה הסינית הפרטית שלי", שצברה ידע וניסיון בכל תחומי האלטרנטיבה, רק כסף לא יוצא לה מזה (לכן אולי נשארה צדיקה). שתינו, חוכמה סינית פרטית ואשה סקפטית, נמצאות בחוות הבריאות "מצפה אלומות" כבר יומיים בצום מיצים לניקוי רעלים: מיץ אבטיח (עם כל מיני צמחים בריאים אחרים) בבוקר, מיץ גזר (עם כל מיני צמחים בריאים אחרים) בצהריים, מיץ גזר (עם כל מיני צמחים וכו') בערב.

     

    הרעב והחולשה מוציאים מן הדעת. יחד עם הרעלים גם תאי המוח עוזבים אותנו כנראה. מילים מתחילות להשתבש, ההומור נעלם, הראש עמום עם קצה של כאב ראש, הטעם והריח בפה מחמיצים והמפתח נשאר בחדר הנעול. אפילו הכנרת הנשקפת למטה נראית כמו שלולית בוץ.


    עשב החיטה. ממיס סתימות בפיתולי הנפש והמעיים (צילום: אפרת שליטא)

     

    החוכמה הסינית מאבדת את הסבלנות. "משהו כאן לא נכון", היא מסננת בעצבנות, "אם אין שמחה, אין בריאות". הסקפטית רוטנת שהגיעה לתובנה, שהרעל הממכר והנורא מכל הוא הטלוויזיה, אבל הוא לא פוגע ברמת החומציות בגוף, ובכלל, להיות בריא זה נורא משעמם, אז לפחות שתהיה בחדר טלוויזיה. מרוב ייאוש היא קופצת לתחנת הדלק הקרובה ובלי רגשות אשמה מתמכרת לבורקס קטנטן (וסליחה לג'רי ולעדנה). הרעל המרוכז הזה, שעמד מן הסתם שבוע בוויטרינה וחומם במיקרו, הוא אחד הרגעים היפים בחייה.

     

    חלון הזדמנויות

    ג'רי ועדנה מינץ פתחו את חוות הבריאות בקיבוץ אלומות, במזרח הגליל התחתון, לפני כשנה. ג'רי (59) נולד בקנדה ועלה לארץ בשנת 69'. משקלו היה אז 98 ק"ג. עד שפתח את המקום עסק בפיתוח מרכזי ערים בארצות הברית, מכור לעסקים, לכסף ולריצה אחרי החיים הטובים והשוחקים. הפגישה עם עדנה (שאין לה גיל אבל היא בת 62) שינתה את חייו והשילה את הקילוגרמים המיותרים. עדנה היא תזונאית הוליסטית, מוסמכת מכון היפוקרטס בפלורידה בשיטת ד"ר אן ויגמור, ושפית, בוגרת בית הספר Living Light בקליפורניה, שמתמחה ברו־פוד (אוכל לא מבושל).

     

    עיקר התורה של אן ויגמור, שאותה פיתחה במשך 40 שנות עבודה ומחקר, מתמצה במשפט אחד: "היה אתה הרופא של עצמך ויהיו מזונותיך תרופותיך". לשיטתה, הדרך להירפא ממחלה היא להיפטר מהגורם שלה על־ידי ניקוי והתחדשות פיזיים ומנטאליים. ניקוי הרעלים המנטאלי נעשה בעזרת הרפיה וחשיבה חיובית. הטיהור הפיזי מתבסס על שתיית מיץ עשב חיטה ותפריט ללא מוצרי מאכל מהחי, על טהרת הגידול האורגני וללא בישול (שפוגע בערכים התזונתיים של המזון).

     

    תרומתו של עשב החיטה לתהליך הוא בהיותו עשיר בכלורופיל, חומר שמטהר את הדם ומחזק את מערכת החיסון. המיץ שנסחט ממנו עשיר מאוד בוויטמינים, במינרלים ובמיוחד באנזימים. צבעו ירוק עז ויש לו טעם מרתיע במיוחד (בלשון המעטה). המיץ הזה ממיס את הסתימות לאורך המעיים ומאיץ את חילוף החומרים בגוף ואת בניית תאי הדם האדומים.


    אכן נוף מד-הים. מצפה אלומות 

     

    לפני כשנתיים נשבו ג'רי ועדנה בקסם אלומות (איך לא, שהרי את ה"מד־הים" היה צריך לשמור לנוף הזה). הם מכרו את העסקים, שיפצו את חדרי האירוח והמתקנים של הקיבוץ ופתחו חוות בריאות לניקוי רעלים. "אני טיפוס מתמכר, תמיד קרוב לנקודה הזאת שדורשת שליטה", אומר ג'רי, מה שאולי מסביר את התקשורת הנעימה והתומכת שהוא יוצר עם האורחים. הוא ועדנה אמנם חדורים באמונה לוהטת בחזון שלהם, אך ללא פנאטיות (חוקן, לכל המודאגים, לא חובה) ועם הומור.

     

    "רוב האנשים מגיעים לכאן בגלל עייפות וסטרס, הרבה בגלל עודף משקל ובעיות בריאות קלות וקשות", אומר ג'רי, "ואת לא מאמינה מה קורה להם. הסוכר והכולסטרול יורדים, העייפות נעלמת, הלחץ פג. אבל האוכל עושה רק את השינוי הביוכימי. מה שחשוב זה שייקחו אחריות לבריאות שלהם ויגלו שיש כאן חלון לצאת מהמקום הקשה שבו הם תקועים".

     

    אחרי חמישה ימים אני מאמינה לג'רי. משיחות אקראיות עם השכנים לשולחן האוכל הבריא והלא משביע אנשים מורעלים כמוני, מתגלים אורחים לא מעטים שחוזרים בפעם השנייה והשלישית, וכאלה שבאו לשבוע ונשארו לעוד אחד ועוד

     אחד. העיניים שלהם זורחות, והסקפטית שבי נאלצת להודות, שיש דבר כזה "אנרגיות חיוביות". סדנאות השרינג, הצ'י־קונג, היוגה והמדיטציה, הרעב לאוכל חם ואימת עשב החיטה – כל אלה משחררים את השיחות הקטנות מעולם הקטניות, האנזימים והפרוביוטי לצחוקים פרועים ורכילות מרעננת. הסקפטית לא ממש מצטרפת לריקודים הסוערים אחרי יוגת הצחוק, אבל אפילו היא מגלה פתיחות וקושרת שיחה ערה עם שולי, כדי לגלות איפה קנתה את הטי־שירט הצהובה־דקיקה עם התפרים המדויקים, שעמדה לנגד עיניה כשהתבקשה לחשוב על משהו טוב שקרה לה, במדיטציה האחרונה.

     

    לסקפטית שוב יש תובנה: סבל מרפא סבל ("אהה", אומרת הפרטית, "את זה כבר המציאו ההומיאופתים") כי עובדה - היא מאושרת ופורחת. אני מסתכלת עליה בהתנשאות קלה ואומרת: "הי, כמה זמן לא הרגשת כל־כך טוב?"

     

    הארה

    בתחנת הדלק בכניסה לאלומות (חמש דקות נסיעה הזויה של חזרה למציאות, איפה שאירעה התקרית המצערת עם הבורקס) הצצתי בעיתון וכך נודע לי שמרדכי וענונו חוזר לכלא. "איזו מדינה חולה", התעצבנתי, "וענונו הולך לשבת וקצב בחוץ". חמש דקות נסיעה חזרה הזכירו לי, שבתוך הטירוף הזה יש לאן לברוח.

     

    • סדנת ניקוי רעלים, מצפה אלומות, 6653364־04. מחיר (ליחיד בסוויטה): 7 לילות - 3,500 שקל, 4 לילות – 2,000 שקל, סופשבוע - 1,500 שקל. טיפולי עיסוי: 220 שקל ל־50 דקות, הידרוקולוניק (ניקוי מעיים): 330 שקל.

     

    חזור למעלה
    4. סדנת ויפאסנה

    זמזום הפטפטת

    השתיקה, מתברר, היא החלק הקל בוויפאסנה. הקושי הוא לפרק את הדיבור הבלתי פוסק שמתרוצץ בראש. על משנתו של בודהה וההתבוננות בפרטים הקטנים / רונית הבר 

     

    גונג הרגעה - שתקתי ונשארתי בחיים. אפילו נהניתי מזה. מהר מאוד הסתבר לי שהשתיקה היא רק חלק

    מהעניין ובאופן מפתיע החלק הקל. במאזן האישי כנראה שצברתי מספיק שעות דיבור, כולל עודף, כך ששמחתי על ההפוגה. וממילא, זה לא שהמילים נעלמו, כי הדיבור שבראש המשיך והמשיך, והמשיך ולא הפסיק. אבל תכף נחזור אליו.

     

    כבר הרבה זמן אני משתעשעת ברעיון הוויפאסנה. בתוך הרצף המתמשך והתובעני של קריירה־ילדים־בית הבנתי שלא יזיק לי לאמץ כלי שיעזור להתמקד, להשתפר, להרגיע. הקושי היה להחליט, לפנות את הזמן ולקפוץ למים. הפרויקט המערכתי שלנו הוליד את ההזדמנות הראויה, ואחרי שבועיים של חופשה משפחתית אינטנסיבית גם הרגשתי שהרווחתי את זה ביושר. יחד עם התירוץ שנשלף לכיוון הילדים "אין ברירה, זו עבודה" פרגנתי לעצמי את המתנה הזאת. וזו באמת מתנה. מאז נולדו הילדים לא זכור לי שהקדשתי תשומת לב מזוקקת כל־כך רק לעצמי, ויחד עם משמעת האוכל, השינה והשקט התיישרו לי כמה קמטים בפנים. אבל שלא יהיו ספקות, אכן מדובר בעבודה.

     

    זה לא פיקניק

    ויפאסנה היא שיטת מדיטציה בודהיסטית קדומה שעיקרה התבוננות פנימית בלתי אמצעית, מדויקת ועמוקה. נזירים תאילנדים מתרגלים אותה כבר מאות שנים אז אתם יכולים לתאר לעצמכם שלא מדובר בפיקניק. סדר היום הנוקשה (השכמה בלתי אפשרית ב־4:00, ארוחת בוקר ב־6:00, צהריים ב־11:30, כיבוי אורות ב־22:00 וזהו), התרגול, ההימנעויות למיניהן שמנקות את השטח מכל הסחות הדעת – כולם תומכים באותה המטרה: "לאמן את השריר" כמו שאומר עופר הנזיר, וכוונתו לשריר ההתבוננות.


    לשתוק ולהישאר בחיים (צילום: אפרת שליטא)

     

    מרכז הוויפאסנה שהקימו תלמידיו בפאתי קיבוץ עין דור נראה לי ממבט ראשון כמו בית הבראה לתשושי גוף ונפש. קומץ אנשים, לבושים לבן, מפוזרים בשטח ומתנועעים, אם בכלל, בקצב איטי ביותר. 24 שעות אחרי גם אני התמסרתי בעניין גובר והולך לתנועה הגלית שהרוח מייצרת בצמרות האורנים. וזה נראה הדבר הכי טבעי בעולם.

     

    ההתחלה קצת פחות. אחרי התמקמות בחדר הספרטני נפגשתי לשיעור ראשון עם עופר. השיעור ענייני: התרגול בנוי משלוש סדרות של תנועות, את כולן צריך לבצע בתשומת לב מרבית תוך שאיפה לסנכרון מדויק בין ביצוע התנועה לבין אמירתה, לקרוא לילד בשמו. החלק הראשון נעשה בישיבת קידה על העקבים והוא מהווה מעין חימום. בחלק השני צועדים עקב בצד אגודל ומלווים כל צעד באמירה: "ימין הולכת כך", "שמאל הולכת כך" וכך הלאה. בחלק השלישי נושמים בישיבה מזרחית ועם תנועת האוויר מדווחים: "עלייה, ירידה, עלייה, ירידה..."

     

    כטירונית נלהבת הסתערתי על משימת התרגול. נשמע פשוט, לא? אבל הנה מגיע הטוויסט. ליתר דיוק הראשון שבהם. במהלך התרגול צריך לשים לב לכל אחד מהחושים. דגדוג של זבוב, נגיעה בווילון, אצטרובל נופל מהעץ, ציפור מצייצת - כל אלה מחייבים עצירה ואמירה שיש בה "התיידעות", כלומר להגיד בלב "ראייה", "תחושה", "שמיעה" וגם, מה שמהר מאוד מתברר כאינסופי - "מחשבה".

     

    שני החלקים האחרונים תוזמנו ל־10 דקות כל אחד, והתארכו בכל יום שעבר. במקביל, התנועה פורקה לעוד חלקים, ולרגע מתעתע היה נדמה לי שזה עושה את החיים קלים יותר, כי למחשבות יהיה קשה יותר להידחק. טעות. גם הידוע הפך למורכב יותר וכלל מעתה גם ביטוי של אוהבת/לא אוהבת, כועסת, מתוסכלת, מיואשת, שיפוטית וכו'. בהדרגה מצאתי עצמי מתמודדת עם הרבה יותר עצירות מאשר תנועות.

     

    הזמן שחלף הביא איתו מיליון תחושות משתנות, ולא מעט קשיים. הגוף כאב, הרגליים נרדמו, אבל הדרמה הגדולה מכולן היא זו שלא פסקה מלטרטר בראש. כמה פטפטת לעזאזל מסתובבת לי שם? לא חשוב כמה ניסיתי להתרכז בפירוק האטום המטאפורי הזה, הדיבור לא פסק והתעלם לחלוטין מהכעס ומהטריקים

     הילדותיים שניסיתי בלא הצלחה להפעיל עליו. באיזשהו שלב אפילו קיוויתי ליותר ציפורים וזבובים שייכנסו לי לפריים, כי הם לפחות באים והולכים.

     

    הכאן והעכשיו נראו רחוקים מתמיד. לפתע הבליחה מחשבת כפירה רצינית באותה יכולת נשית מהוללת לבצע שלוש פעולות בבת אחת. פעולה אחת הרי לא הצלחתי לעשות כמו שצריך. ולזה נוספה חזית חדשה – החזרה לתרגול, אחרי כל הפסקה, הפכה קשה מפעם לפעם (אני הרי כבר יודעת מה מחכה לי). משימות והתלבטויות קטנות הומצאו רק כדי למשוך קצת זמן. לא קל. בסיטואציה הזאת, כשעופר מנה את שלוש התובנות היפות והפשוטות של בודהה – הכל משתנה כל הזמן, יש סבל, ואין לנו שליטה על מה שקורה – הגוף והראש הזדהו וגם קצת נרגעו.

     

    הסוד הכמוס

    מבולבלים? גם אני. ארבעה ימי תרגול מרגישים כמו השליש הראשון של כיתה א'. לא יודעת איך הייתי מסתדרת עם קורס מלא של שבועיים, אבל למזלי, השיטה המרוככת של עופר (לעומת שיטות אחרות המתורגלות בארץ) מאפשרת תרגול בשלבים ואותי השאירה עם מוטיבציה לעוד. מאז, בכל בוקר אני מתרגלת ומתמודדת עם הקושי הגדול שעד עכשיו התביישתי לספר לכם עליו, ההשכמה.

     

    • מרכז הוויפאסנה של עמותת ניומן, קיבוץ עין דור, 04-6770364, מחיר: תרומה (עלות ליום מוערכת בכ־80 שקל ליום)  


     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים