פתאום רווח לה

ישבה בסוכה. לא ידעה מימינה ומשמאלה. היו רק פניו, והדבר הזה שרצתה לומר לו. עכשיו, לאור הנסיבות, לאור הנורה שדעכה שם, על חוט דק, משוך אל תקע, שרעד מחוץ לסוכה, נמשך משם בחוט מאריך אל הבית שלהם, קומה שנייה, הוא מאוד רצה להקים סוכה בחצר, פערה את פיה, והוא נשא ידו ומלמל, " אני יודע, יודע, יודע", בזעם הולך וגובר, מתרחש לנגד עיניה על פניו שלו, על כל פניו שלו, כעס.

שוב רצתה לומר דבר. במקום זה הביטה באדמה. שתי נמלים הילכו שם, שמחות כל כך על החג נראו לה. "תפסיקי", לחש כמתחנן, "תפסיקי".

החצאית הקצרה שלבשה נטתה עוד מעלה עם כל תנועה שעשתה. תחת זה היו שתי רגליים שמנות, לבנות, חשופות. לכן השתדלה לא לזוז. היו לה דמיונות איך תחליף רגל ברגל. בסוכה לא הצליחה לעשות. היתה נבוכה מדי, ואולי הרגישה שאין בשביל מה. החולצה לחצה לה בחזה, והוא נחר בבוז, אולי במחאה. המילה הזו, אושפיזין, עשתה לו הרבה, הוא נאחז בה בכל הפה, כל פעם שרבב שפתיו להפליט אותה ולאחר מכן נאנח ברווחה, נשען אפילו לאחור על משענת הפלסטיק מרוב נחת, "בחוץ תגידי לי מה שאת רוצה – כאן אנחנו אוש-פי-זין".

הנמלים סבבו עכשיו את אצבעותיה, בין רצועות סנדלי העור. היה לה עוד הרבה לומר, ולא התחילה, והוא רכן כלפיה: "אף פעם לא בירכת אותי, אף פעם לא שנה טובה".

התרומם, היטיב את הסככה, כי לרגע אחד נפער לו מדי מרווח השמים, והיה לו דחוף לתקן, הוא בכלל האמין, אמר לה פעם, ששיקום נעשה מחוץ לדירות שכורות, באוטובוס, בחדרי מלון, באוהלי אורחים, נהג לומר לה, כי זה צירוף שאהב ודבק בו מאז ראה דבר כזה בברושור לאנטליה, חופשה, והנמלים דגדגו על גב הרגל.

היא היתה חסרת אונים, בינה לבינו סיכמו שלמקום הזה "תבואי אורחת", כמו שהתרה כלפיה עוד לפני שבוע באצבעו. "אני אביא סנדוויצ'ים", חייכה. "נשב, נדבר", מתח אז את ההבטחה. זה היה לפני שבוע. דיבורים לחוד ומעשים לחוד. הוא קוּדם באגד, והחצאית אמנם העידה על התחלה חדשה, רעננות, בעצמו העיר לה על כך, אבל מה זה חשוב אם היא לא מחליפה רגליים.

"דיבורים לחוד ומעשים לחוד", אמרה הפעם, בקול רם.

"מה זה? לא שומע".

"זה לא ילך".

"מה לא ילך, מה לא ילך? קחי עוגייה", דחף לה חבילה של ופלות.

לרגע אחד גלשו הנמלים במורד הקרסול, כאילו הסתיים החג.

"ופלה?", התעקש.

פירורים לנמלים, חשבה, יהיו אסירות תודה, שי לחג. אבל לא – בעצה משותפת אחת הן התהפכו פתאום, והיא מתחה את רגליה, ומן המתיחה הזו נשאו כל אחת שתי עיניים זעירות, היא ידעה, עד הירך העליונה.

"תראי מה זה", אמר לפתע, "ארבעים שנה במדבר".

היא נשאה את רגליה עוד, מביאה אותן כלפיה בזוית ישרה של תשעים מעלות.

"מה את עושה?", גירד בזיפים.

שמטה אותן, אבל הנמלים היו עקשניות יותר, הן החלו לטפס. מעלה מעלה מעלה, אל אופק הירך, אחת מלפנים, אחת מאחור.

הוא תלש את לשונית הבירה, "בשנה הבאה", הוא נופף בפחית הפתוחה, "באותו המקום, עם תינוק", לגם.

לא יהיה שום דבר, חשבה, אבל עכשיו, לאור הנמלים, כאילו יש במה שהוא אומר הכול. מה שצריך.

"אמרתי לך", קמטי מצחו קרנו מן הנורה הדועכת שהבזיקה לרגע.

והן טיפסו עוד.

"אמרתי לך", צחק, "שנה הבאה באותו המקום עם ילד".

איך היה התינוק לילד, חשבה, והנמלים עברו את הברך.

"את רוצה לעצור את זה עכשיו – את יכולה, אבל אם את רוצה לעצור את זה עכשיו, אז שתדעי לך שאת עצרת את זה, כן?".

דווקא הקטנה יותר דהרה אל קו החצאית, והיא מתחה אליה את שוליה, להביא לפניה את קו הסיום, כמו זר לאלים, זו היתה תחרות עכשיו. "את שומעת אותי?". מרגע לרגע הוסר הספק – הקטנה תגיע, הגדולה השתרכה אי שם מאחור, בגב הירך, קצת אחרי שקע הברך. "את שומעת אותי?!". מה הפרס, חשבה, מה הפרס שנותנים על דבר כזה, הביטה בו, "בקושי חברות באגד", הפליטה, כאילו ממקום אחר, ושבה להביט במנצחת, כשהוא צובט את הלשונית ומשחרר צליל מתכתי, "לעזאזל איתך", התיז לעברה את הבירה מפתח השתייה. טיפות אחדות הטילו שלוליות על רגליה, ביצות ממש לנמלה הקטנה שהיטלטלה ביניהן. עיניה נפערו בתדהמה כלפיו ושבו ונשמטו אל הנמלה. בינה לבין שולי החצאית היה פחות מסנטימטר רווי ברטיבות, אם תעבור אותו.

"אני מדבר אלייך". באומץ לא מוסבר פלשה הקטנה מתחת, צועדת הלאה, בתוך החשיכה. "אני מדבר אלייך!". פתאום היה ברור לה משהו, אותו שלא ידעה ממש. כמה זמן חלף?

יד שמאל קיפלה כלפיה את שולי החצאית, עד שמצאה אותה, עולה ומטפסת עוד, בשיפוע הדק, כשאגודל ואצבע הגיעו יחד מימין, ובתנופה אחת התיזו אותה משם. עוד רגע שהתה לראות את מעופה של זו הקטנטנה בחושך, ולא הצליחה. אחר כך מעכה את דגדוגה של הגדולה יותר בגב הירך, ומלפניה עוד פניו, אובדות בתוך עצמן, ואז הוא קם, צועד משם. פתאום רווח לה.

• ספרה של עינת יקיר "מרכז בעלי מלאכה" ראה לאחרונה אור בהוצאת "כתר"