שובה של ההרתעה
פעולות נקודתיות לא מייצרות הרתעה. ההרתעה הישראלית נבנתה באופן שיטתי, נדבך אחר נדבך, לאורך שישים שנות המדינה והיא זקוקה להזנה מתמדת ושקט מוחלט
"יכולת ההרתעה הישראלית שוקמה מאז מלחמת לבנון השנייה, וזה משפיע על כל המערכת האזורית, לרבות סוריה ואיראן", כך ציטטה התקשורת את ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין,
לאחר הופעתו האחרונה בועדת חוץ וביטחון. הצהרה מפתיעה זו משמחת ומעודדת, אך מעוררת מספר סימני שאלה.
ראשית, רק לפני כשנה, עם סיומה הלא מוצלח של מלחמת לבנון השנייה, הוסבר לנו שכוח ההרתעה של ישראל קרס ואיום קיומי – כך ממש - רובץ לפתחנו. האם באמת ניתן להחזיר עטרה ליושנה רק תוך שנה?!
שנית, למרות שיקומה המהיר של ההרתעה, קסאמים מעזה (שהיא, לכל הדעות, חלק מהמערכת האזורית), ממשיכים ליפול בנגב המערבי. אם נבחן את ההגדרה של צה"ל להרתעה מהי: "פעולה או תהליך של איום המונעים מן האויב נקיטת פעולה בשל חשש מפני תוצאותיה. ההרתעה יוצרת הלך-רוח בדבר קיומו של איום אמין, שאין פעולת נגד סבירה נגדו, לדעת מקבלי ההחלטות של האויב. מימוש האיום כרוך להערכתם בתוצאות שאין הם יכולים או רוצים לעמוד בהן" - זה לא היה צריך לקרות.
שלישית, ניתן היה לצפות שהרתעה משוקמת תביא את איראן להתנהלות קצת אחרת בנושא הגרעין. ובכל זאת, חזר אמש אחמדינג'אד והבהיר – מיד אחרי האיום במלחמה של שר החוץ הצרפתי - שאין בכוונתו לעצור את פרויקט הגרעין. נראה אפוא, שלא רק ההרתעה הישראלית אינה מסייעת בהתמודדות הזו, אלא גם זו של המערב כולו.
ולבסוף, גם עם מערך מודיעין מצוין, קשה מאד לאמוד את מידת ההרתעה שמדינה מייצרת: הרתעה אינה יציר מונוליתי או אובייקט מוחשי הניתן לאומדן פיסי-כמותי. היא מושג חמקמק וערטילאי, דימוי הפושט ולובש כיסוי בהתאם לנסיבות. אם המבצע האווירי שאירע - לפי דיווחים זרים - בשמי סוריה ופעולת החטיפה השקטה של מי שעמד מאחרי חטיפת גלעד שליט תרמו להרתעה, תוצאות נחיתת הקסאם בזיקים (חיילים מבוהלים והפגנות הורים ליד שער הבסיס) פעלו בכיוון ההפוך. לא כל שכן המלחמה הלא מוצלחת בצפון. כמו-כן, הדימוי ההרתעתי של ישראל בעיני נשיא איראן אינו זהה לזה הנתפס על ידי נשיא סוריה והוא כמובן נראה אחרת בעיני נסראללה, או אלה של מנהיגי החמאס, הג'יהאד האסלאמי וכל גורמי הטרור האחרים בזירה הפלסטינית. וכמובן - אין דין תפיסת ההרתעה בעיני מנהיגים כדין תפיסתה על ידי האנשים בשטח, שהיא אקוטית במיוחד כשעסקינן בהתמודדות עם ארגוני טרור, שפעיליהם אינם בהכרח מצייתים למדיניות והוראות ההנהגות.
אך חשוב במיוחד להבין שהרתעת מדינה אינה מטוטלת, המושפעת רק מהתפתחויות מיוחדות במישור הביטחוני-צבאי. נהפוך הוא: אפשר לומר בבטחה כי ההרתעה הישראלית התפתחה נדבך על נדבך, באופן שיטתי ויציב לאורך שישים שנות המדינה, בהתבסס על שורת עוגנים חשובים לא פחות: יציבות המשטר; איכות ההנהגה; לכידות העם ונחישותו; אופיו הדמוקרטי של השלטון; החופש המלא לפרט, בצד הנכונות האבסולוטית לבדיקה, חיטוט וחקירה עצמית; היכולת המדעית; הכלכלה הפורחת; טכנולוגיית העל; התל"ג הבלתי נתפס במונחים מזרח תיכוניים; איכות החיים; הישגי התרבות והספורט; עוצמת הקשר ותמיכת העם היהודי במדינה; גלי העלייה האיכותיים; וקשרים אסטרטגיים הדוקים עם המדינות המובילות בעולם המפותח. וכן, גם קהילת מודיעין מעולה והישגים יוצאים מהכלל של כוחות הביטחון בהתמודדות המאתגרת על קיום המדינה. כל אלה יצרו יחדיו את דימויה של ישראל כ'וילה בג'ונגל' (בלשונו של ברק), כמעצמה אזורית חזקה שמאד רצוי לא להיתקל בה בסמטה אפלה בשעת לילה מאוחרת.
ההרתעה הישראלית לא נבנתה מחדש בשנה האחרונה. היא מגדל מפואר, יציב ואיתן, שגם אם נשחק בשוליו פה ושם (באורח בלתי נמנע), אין בכך בכדי לסדוק את יציבותו או חלילה לרסקו. היא משרתת אינטרסים חשובים של המדינה, שכדי להתמודד עם כללם, היא זקוקה להזנה מתמדת של עשייה מחדשת, רצופה ובלתי פוסקת, שצריכה להתנהל בשקט מוחלט: צריך לתת לאויבים להבין את המשמעות הגלויה והנסתרת של התפתחויות ומעשים בצידנו. כל דיבור מפורש על כך – עלול רק לפגוע בה.
תא"ל (בדימוס) ד"ר יוסי בן ארי לשעבר בכיר בקהילת המודיעין ומדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
