העול של עול מצוות
האם אני חלק מעדר החוזרים בתשובה שעליו מדווחים ה'מחזקים' למיניהם? ומה יהיה עליי בסוף המסע הזה של בין כסה לעשור? אילנית סוויסה מרגישה שהלימוד נפלא ושהאמונה מתחזקת. אבל למה, למה אי אפשר לחתוך נייר בשבת?
רחובות תל אביב בואכה שינקין-אלנבי עמוסים במודעות מאירות עיניים על ימי תשובה, על מפגשים שמתקיימים עם מיני רבנים, חוזרים בתשובה ופייטנים. האם זו רק אני שרואה את זה או שמה - כמו שאומרים ה"מחזקים" למיניהם - יש באמת תנועה מחודשת ועזה של התעניינות ביהדות ובדת? האם אני הולכת אחרי העדר הזה? האם אני עושה מהלך עצמאי שאינו קשור לאיש? מה יהיה עלי בסוף השבוע הזה? כבר עכשיו אני יכולה לסכם שלא יספיק לי שבוע. לא, בפרוש, לא.
הלוואי ויכולתי להמשיך במסע הזה עד שאמצא את מקומי, אבל אין לי את הפריבילגיה הנפלאה הזו של חופש. בימים אלו אני חוזרת לעבודה שלי - לשדרות, לנתיבות, לאשדוד - למחוזות היצירה האהובים עליי. ובכל זאת, אני צריכה, לפחות ארבעים יום, כמנהג משה והאל.
סדר נשים
בתוך כך אני נזכרת בתכנים שפגשתי בביקור במכון מתן בירושלים, מין ישיבה כזו לבנות. נשים מכל הגילים לומדות שם, אפילו דף יומי, ויש בזה הרבה חן. הלימוד המופרד הזה מביא אינטרקציה אחרת, אינטראקציה של לימוד לשמו, ואין באוויר שום מתח נשי-גברי. אני לא בטוחה שאני אוהבת את זה, דווקא חסר לי המבט הגברי, הצד שלהם על מה שיש לסוגיה - כל סוגיה - להגיד. אבל התמסרתי ליום הזה ולרגע. שוב חזרתי למחוזות האולפנא שלי, ימיי העליזים כנערה מתבגרת, חוץ מהשומר, הרבנים ואב הבית, כולן נשים.שלושה שיעורים למדתי באותו היום ומכולם נחקק בי השיעור הראשון עם הרב מרק קוזנסקי שהוא וירטואוז אמיתי, בעל ידע מרשים ויש בו משהו מן המרדנות הבלתי מתחנפת לעולם הדתי-אמוני. הסתכלתי עליו מהצד, הוא היה חדור אמונה, בטוח בשיח שלו עם האל. כזה אני רוצה אמרתי לעצמי. כלומר, ככה אני רוצה להיות, שלא תבינו שום דבר אחר.
בראש דיבר הרב מרק על "כי לכל העם בשגגה", וזה היה רגע נעים ונפלא. הוא הסביר בפשטות שכדי לחטוא באמת באמת להלכה ולאל צריך להתאמץ מאוד. שלא חובה עלינו לחפש כינים במקום שאין, שלהישאר אשמים זה תירוץ לחוסר עשייה, כזה אני, חטאתי, אני דפוק ולא אוכל תקן. הוא ממשיך עם התפילה ואומר "כי אין בנו מעשים" ומציע לקחת אחריות, להיפטר מרגש האשמה ולהבין שהכל כבר נסלח. שתפילת נעילה מוצאת אותי אחרי שעברתי את השער הנעול, ולא לפניו מתחננת להיכנס. הכל נסלח. מתחילים שנה חדשה מול האדם והאל.
עקב אכילס
בסוף היום נפגשתי עם מוטי בר אור, מנכ"ל בית המדרש "קולות" שבו למדתי במשך שנתיים. הוא איש יקר, מורכב עד אין קץ, שדווקא ממקום של סתירות פנימיות אפשר לי להגיד בקול לעצמי, ואחר כך גם לו, שאני לא מסתפקת בלימוד הנפלא שגיליתי בקולות ושיש בי צורך להתקדם צעד נוסף. גם מוטי במסע עם עצמו, אחרי שנים של בית מדרש פלורליסטי מפואר שעשה הרבה נפשות ותלמידים, מוטי בוחן ובודק שוב את דרכו.נפגשנו מול חומות העיר העתיקה והוא הביא איתו ללימוד את משנתו של הרב שג"ר שהלך לעולמו לפני זמן קצר, בטרם עת, והשאיר אחריו עדה גדולה של תלמידים אבלים ויתומים. בספרו המרתק "שובי נפשי" מגולל הרב שג"ר שיטות שונות לעשות תשובה ועל התנועה של התשובה בין חסד לחירות. בחירות יש אוטונומיה לאדם ביכולתו לגאול את עצמו, החסד משליך את יהבו על האל.
בין הדברים שלמדנו חידוש שמביא הרב שג"ר מדבריו של ר' צדוק: "עיקר התשובה עד שיאיר ה' עיניו, שיהיו זדונות כזכויות, רוצה לומר, שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה' יתברך". וזה יפה עד בלי די. ואני מרחיבה את המבט של זה קצת מעבר לעניינים שבין אדם לאל ואני מרגישה שזה מדבר על בין אדם לעצמו. כל כך הרבה פעמים אנחנו כועסים על עצמנו ומזדעזעים מאיך שנהגנו כך ולא אחרת, ומעכבים בעדנו מלהתקדם בגלל הצער הזה. אם נבין שהכל הוא טוב, יהיה לנו קל יותר להתקדם. זה נותן מקום של שמחה ולא יראה, אני יכולה להשליך את עצמי על האל ולתקן. נבראתי בצלם.
בסדר, אמרתי למוטי, בסדר, אני מרגישה שכל הלימוד שלי נפלא בעיניי ומחזק אותי באמונה באל, אבל אין לי כוח לכל המצוות, אני מרגישה שלא הכל נחוץ, שאלוהים יותר גדול מכל הדברים הקטנים שנראה כי נוצרו ממקום ישן מאוד שלא שייך לי יותר. כמו מה?, שאל אותי מוטי. כמו לא לחתוך נייר בשבת, זה קצת טיפשי, לא? אני מקבלת עליי את המצווה הנפלאה של שבת, אני אפילו מוכנה לא לנהוג בשבת, בטח בשבתות של שעון חורף, אבל לא לחתוך נייר בשבת?
מהההההההה? מוטי צחק. הוא אמר שאין לזה גבול. וכיוון שכבר נעשה מאוחר מאוד ואני, האשדודית, קפאתי בירושלים, בעוד שהוא טען שזו רוח נעימה, הסתיימה השיחה שלנו. נגמרה במקום שהוא הוא עקב האכילס שלי, קיום המצוות. כמה? למה? והאם כל כך נחוץ?
מחר – לימוד עם רוחמה וייס, ערב פיוטים בבית אבי חי עם אנסבל שחרית , ברוך ברנר ועוד טובים אחרים.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
