טעימות יין של פעם בחיים

הפעם אנחנו בענייני יינות תוצרת חוץ, קצת מפה וקצת משם, אתנחתא מהיין הישראלי, שדנתי בו כל כך הרבה במהלך השבועות האחרונים. שתי טעימות הפעם: אחת שלי ואחת – גדולה הרבה יותר – של אחד מהייננים הוותיקים ביותר בארץ – רוני ג'יימס.

"העיניים מתמקדות ולא מאמינות". יינות הטעימה (צילום: ערן פיק) 

הטעימה של רוני

מדי פעם, גם בני תמותה רגילים זוכים לטעימות יין משובח, שבהן כל בקבוק ובקבוק יכול לעמוד לא רק בפני עצמו, אלא להיות הטוב ביותר בכל טעימה אחרת. לפני ראש השנה, ארגנו כמה חברים טעימה מיוחדת שכזאת, מחווה לרוני ג'יימס, היינן והמייסד של יקב צרעה. ביקשתי מרוני את רשמי הטעימה שלו. בשיחת טלפון ארוכה, וחוששני שהתשתי אותו קמעא, הייתה לי הזדמנות מצוינת לשמוע רשמים בסגנון ובאופי המיוחדים לו: פואטיקה משולבת במונחי ייננות. מתוך הרשמים, שרשמתי תוך כדי השיחה, אפשר לחוש לא רק בהתרגשות של רוני ג'יימס – שטעם יינות רבים מספור, ועדיין הייתה לו חוויה יוצאת דופן כאן – אלא גם בגישה שלו: הכל מתואר מתוך הראייה הטרוארית; מתוך ניסיון לחוש באדמה שמאחורי היין, להרגיש מה עוד נשאר ממנה כשהיין יוצא מהבקבוק, ונמזג לכוס. אלה הדברים שאמר, כמעט מילה במילה:

"להלן היינות שהגיעו דרך פלא לשולחני בטעימת ראש השנה. זאת הייתה טעימה הזויה. הגיע ארגז מהוה של איזה יקב, עם מספר בקבוקים... העיניים מתמקדות ולא מאמינות. המבט מתרכז בפקקים הנשלפים בזה אחר זה. הפקקים – באיזה מצב שלא היה הבקבוק ובאיזה מצב שלא היו הפקקים – לא גרעו מאיכותו של היין. חלק היו מפוררים, חלק החליקו מהבקבוק. קיווינו שיהיה בסדר וטעמנו. לפני הטעימה, פתחנו לחימום בבקבוק מהאוסף הפרטי של חבר ותיק: "Turley,zinfandel, Napa Valley, 1999". אולי לא בדיוק היין המתאים ביותר, אבל לא יכולנו להתאפק כשחיכינו... למרבית הפליאה הוא היה דווקא יין ש'פתח את הפה'".

"Joseph Drouhin, Aloxe- Dorton, grand vin de Bourgogne, France, 1971" - היין מגיע מאזור תחתון של אותו כפר. הצבע היה צבע אדמה, טיפה יותר חום, אבל בריא. נמזג לכוס... ניחוח... יותר מחוספס, אדמתי, פרי בשל יוצא. כל אלה בולטים ויפים. מורכבות הטעם הייתה שמימית: פירות בשלים שעברו עליהם השנים, טחב, מינרלים ואדמה. כל אלה היו נוחים, טעימים ומרגשים כמו המפגש.

"Romananee- st- Vivant, Marey-monge, France, 1982" - עברנו לבן דוד. היין העלה אותנו טיפה בדרגה, אבל לא הרבה: נמצא באותה אווירה נהדרת. מייד מרגישים את הזן, ואיך הוא משתלב היטב באזור הזה. לזכותו של הדרוהן, בין שני היינות, קשה לומר שה-71' היה זקן מה-82'.

"Petrus , Pomerol, Grand- vin, France, 1983" - פה אתה מוכרח להגיד "יש קפיצת מדרגה". היין אדום. אדום Garnet מטאלי. יש חשיבות לצבע האדום. הצבע הוא חומר משמר. היין היה אפילו טאני. אלה התכונות של האדמה, לשמר את היין הזה. הוא היה חי ונושם ופומרולי בדרגה העליונה. מורגש החואר הגירי הזה (של פומרול): טעמים מיוחדים, מינרליים, שמשתלבים... מרלו – זן שנותן דברים נפלאים באזור הזה. היין היה אדיר. שתינו את כולו. זאת הייתה הפעם הראשונה בטעימה שהבוץ (משקע ביינות מתישנים, ש.ק.) לא נשאר למטה – שתינו הכל. הבוץ הוא השריד, הטיפה האחרונה של האדמה בה גדל היין.

"Pavillion Rouge, Chateau Margaux, France, 1995" - שנה מצוינת למרגו. זאת אמנם התווית השנייה (יין בסדרה אחת יותר נמוכה מהטופ. ש.ק.), אבל בכל זאת שאטו מרגו. זה היה יין צעיר, ששתינו לאט-לאט לאורך כל הערב. הוא פיתח טעמים מיוחדים של מרגו: קברנה סוביניון שהוא לא מוכן מחוספס. פה הוא היה טיפה יותר מפנטז, מפרגן, לא אופייני ומוכן לשתייה.

"Gaja, Barbaresco, Italy, 2000" - היין הזה היה מצוין ונהדר, אבל לא מתאים ליתר היינות. נראה לי שנהיה חייבים לפתוח עוד בקבוק בהזדמנות הראשונה. בסיום כל היינות האלה חזרנו לשתות את ה"בוץ" – לא ויתרנו על כלום. וגם, בצניעות, הוספנו לשולחן את יין הקינוח שלנו: OR, Tzora, 2006. זהו יין שיוצר בשיטת "אייס ויין", על ידי הקפאת אשכולות וסחיטתם, בעדינות מרבית. ערן פיק, היינן השני ביקב, סיפר שלקח כ- 10 שעות עד שטיפות היין הראשונות יצאו מהמסחטה. "הפעם," אמר רוני, "היין הראה תכונות של יין מדרום אלזס – עם ארומות של פירות טרופיים ואננס".

"Chabut, Armagnac, France, 1962 40% vol" - זה היה המשקה שהיווה את סיומה הראוי של הטעימה ה"הזויה" של רוני ג'יימס. "אני מעדיף ארמניאק על פני קוניאק", אומר רוני. "ארמניאק מחוספס, כפרי, אמיתי, לא מלוטש. אתה שותה מה שיוצא ולא פרופגנדה. קוניאק אתה שותה מותג, תדמית. כאן השיטות יותר מיושנות ומסורתיות, והן מוציאות את המשקה כזה. אולי זה העץ הישן, אולי החיספוס. ככה אני אוהב את זה, כשהטעמים מחליקים ויוצאים לאורך הגוף. הארמניאק הזה היה בעל אף מרשים: בננה, עם הדבש וטעמי החרוב. דברים שמחליקים פנימה דרך האף, ויוצאים לחלל הפה. הכל עשיר, כאילו שעכשיו ממש 1962. זה היה בקבוק לגמרי פשוט, אבל כל כך מהנה..."

הטעימה של שגיא

ועכשיו, בתפנית חדה, לכמה יינות משובחים באמת שטעמתי לאחרונה ב"בסט ויינס" של רמי ברבי. את היינות האלה אפשר להשיג כבר עכשיו, או בתוך שבועות ספורים – כשיגיעו ארצה. שווה לחכות. טל' לתיאום: 03-6874616.

ראשית, לקינוח:

"Gewurtztraminer, Grand Cru Altenberg de Bergbieten - Cave du Roi Dagobert 200" - גראנד קרו מאלזס. יין עשיר בצורה יוצאת דופן, עם הרבה מאוד ארומות, ממגוון גדול, לאו דווקא אופייני: מנגו, ליצ'י, ליים, אשכולית, כשכל אלה מלווים במשהו מבושם של יערה ויסמין. הפה עגול, כמעט חמאתי ומאוד עדין. הסיומת טיפה מרירה, אבל בצורה טובה ומרעננת, שמשלימה את האף. זהו יין מתקתק, נימוח, קל ואלגנטי. 14.5% אלכוהול. (17/20). 150 שקל לבקבוק 750 שקל. יגיע בעוד כחודשיים. לחטוף!

ועוד יין מתוק:

"Domaine de Bernardins Muscat de Beaumes-de-Venise 2006" - יין מדרום חבל הרון, קינוח לבן, מיקב שנחשב כאחד היקבים הטובים באזור. זהו 100% מוסקט, רק שהוא 75% מוסקט לבן ו-25% מוסקט שחור. הגפנים בנות ארבעים שנה לערך, נטועות על טראסות, ונותנות יבול של כ-30 הקטוליטר להקטאר – מכל דונם אדמה מתקבלים 300 ליטר יין. יין מאוד פירותי, בעל ארומות של דבש, פרי מיובש, אפרסקים ומשמש. בפה הוא מתחיל מתוק, אבל מהר מאוד עובר והיין מסתיים בסיומת יבשה ממש, שנותנת לו מידה של אלגנטיות: סיומת מתוקה, אבל לא מדי. חומציות טובה. 15% אלכוהול. (14.8/20). 250 שקל. יגיע תוך כמה שבועות.

"Fournier Sancere Rouges Vielles Vignes 2000" - רוב היינות המוכרים, הן של יקב זה והן של האזור, הם היינות הלבנים, מן הסתם. היינות האדומים, שעשויים 100% פינו נואר, לא מיוצאים בכמויות גדולות, אלא נשתים באזור, הלואר. היין הזה לא רק שנותן תמורה הולמת לכסף, אלא שהוא עושה אף יותר מזה. הפורנייה עשוי אמנם מגפנים בנות 35-40 שנה, אבל הוא אינו מיושן בחביות, אלא רק במכלים. למרות זאת הוא טאני, ויש לו יכולת התישנות של שלוש-ארבע שנים נוספות. צבע דובדבן אדום, ארומות אנימליות, כמעט רוקפורטיות. אחר כך יוצאת מעט ירקרקות. בפה, היין חלק, יורד יפה מאוד ומחליק, כשהוא מפגין טעמי פרי אדום – דובדבנים – וקצת פירות יער. סיומת בינונית-ארוכה וטאנינים מתוקים. 12.5% אלכוהול. (15.5/20). 120 שקל. קנייה טובה מאוד, אם לא למעלה מזה. יש במלאי.

"Château Pesquié Artemia 2004" - בלנד של 70% סירה ו-30% גרנאש, כשהסירה מקורה בגפנים בנות 60 שנה. היקב שייך לזוג צרפתי שעשה שינוי בחיים ועבר מקריירה של טיפול בבני אנוש, כפסיותרפיסט וקלינאית תקשורת, לטיפול בגפנים ולעשיית יין. היינות שהם עושים זוכים לשבחים בזה אחר זה, לציונים גבוהים ולמחירים בהתאם. "La Quintessence" שלהם, בלנד יותר קלאסי, שבו יש גם יותר סירה, קיבל 92 על בציר 2000, ויינות אחרים שלהם שומרים על ציונים דומים. הארטמיה 2004 הוא הראשון מסדרה זאת שהם מוציאים, עשויה יותר בסגנון מודרני, עולם חדש ופירותי. זאת פצצת פרי מבוקבקת מהקוט דו רון (Ventoux). יין כהה, סגול, שממשיך את הגוון הכהה שלו לאורך הטעימה כולה: האף מלטף, עתיר פירות סגולים, כהים, מלא ניחוחות טובים של חבית חדשה שמצטרפים אליהם ניחוח פרחים. הפה רך, פירותי, עתיר טעמי פירות יבשים – דבלים – בעל סיומת טאנית ומרשימה. היפה ביין הוא שהוא עתיר אלכוהול – 15.5% - אבל זה כלל אינו מפריע. הוא מחליק כל כך יפה בגרון, שהדבר היחיד שרוצים מהיין הזה הוא לשתות ממנו, וכמה שיותר (ולא, לא בגלל האלכוהול). מחיר? 300 שקל ומחיר היין בחו"ל יכול להגיע ל-60 דולר. (16.8/20). יש במלאי.

שגיא קופר עורך את אתר היין "בקבוק ".