שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מי נגד מי במאבק על הנגב?
    הזיהום בנגב, שהיה עד אתמול בעייתן של אוכלוסיות "שוליות" בציבוריות הישראלית, הפך באחת לבעייתן של משפחות רבות בישראל

    שנים של הפקרת הנגב בידיה של תעשייה מזהמת מתחילות לתת את אותותיהן. לפי נתוני משרד הבריאות, מתועדת בנגב עלייה של 40 אחוז בתחלואה ברוב סוגי הסרטן בשש השנים האחרונות. הזיהום התעשייתי החמור בנגב ועליית התחלואה באזור אינם סיפור חדש. ארגוני הסביבה והבריאות מתריעים מפניהם כבר שנים. אלא שבמשך כל השנים הללו נותרו תושבי הנגב ובעיותיהם בשולי החדשות במקרה הטוב. לאחרונה דבר מה השתנה: הנגב בכותרות, ולא במקרה.

     

    התוכנית להקמת עיר הבה"דים הגבירה מאוד את ההתעניינות בנגב. לפתע, הבעיות שהיו עד כה נחלתה של אוכלוסיית הנגב לבדה, הפכו לאיום על שלומו ובריאותו של כל אזרח שעשוי להיקלע, במילואים או בשירות סדיר, לאזור. לפתע הזיהום הסביבתי "ההוא", זה ששומעים עליו מידע עמום, הופך למאוד מאוד ממשי, ועקב כך גם זוכה לבולטות תקשורתית.

     

    בעקבות לחץ ציבורי, החליטה הממשלה לערוך שורה של בדיקות באזור, במטרה לאתר אילו סיכונים סביבתיים-בריאותיים קיימים שם. בדיקות כאלה היו צריכות להיערך כבר לפני שנים, אך, כך אפשר היה לחשוב, "מוטב מאוחר מלעולם לא". ואולם לאחרונה, בסיור של ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת בנגב, טענה מנהלת מחוז הדרום של משרד הבריאות בפנינו שמשרד האוצר כלל לא מתקצב את הבדיקות הללו, ועל כן הן עדיין לא החלו. בחודש הבא – יש להזכיר – מתחילה הקמת עיר הבה"דים.

     

    בניית עיר הבה"דים, לטענת מצדדיה, אמורה למשוך אל הנגב אוכלוסייה חזקה מבחינה כלכלית, שתביא איתה גם שיפור משמעותי ביכולת של תושבי האזור לתבוע עבור הנגב עתיד ורוד יותר. סיפור הבדיקות שלא התקיימו מחליש מאוד את הטענה הזו. לממשלה, כך מסתבר, אין כוונה לפתור את הבעיות החמורות של הנגב, ואפילו למשפחות החיילים אין כוח מספיק משמעותי כדי להביא אותה לכך.

     

    אך אפשר להפיק מהסיפור גם שני לקחים חשובים נוספים. האחד - שבעיות סביבתיות אינן יודעות גבולות. מה שהיה עד אתמול בעייתן של אוכלוסיות "שוליות" בציבוריות הישראלית, הפך באחת לבעייתן של משפחות רבות בישראל. השיטה לפיה דוחקים את גורמי הזיהום הרחק מן העין ומשכונות היוקרה במרכז, אינה רק נפשעת אלא גם חסרת תוחלת, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל. כולנו, בסופו של יום, שותים את אותם המים, נושמים את אותו האוויר וחיים על אותה הקרקע.

     

    הלקח החשוב השני הוא שלעתים במאבקים הסביבתיים אין מנוס מלהגיע לכדי עימות ישיר עם גורמים רבי-עצמה בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית. ממשלת ישראל, פעם אחר פעם, בורחת מלבדוק סיכונים סביבתיים לאשורם, ואין הדבר מקרי. וכי מה היה קורה אם אמנם היו נערכות הבדיקות הללו והיה מתגלה המובן מאליו – שהתעשייה בנגב מזהמת ופוגעת בבריאותם של תושבי האזור? מה הייתה עושה אז הממשלה – מבטלת את הפרויקט כולו? ומה עם כל אותם בעלי הון הממתינים לנתח? ומה עם תוכניות הנדל"ן לאדמות בסיסי צה"ל שיתפנו ממרכז הארץ?

     

    במאבק על עיר הבה"דים, כמו במאבקים סביבתיים אחרים, עומדים האינטרסים שלנו, כלל תושבי ישראל, מול אינטרסים כלכליים אדירים. המאבק הזה מגלה פעם נוספת שבשביל לנהל מאבקים "ירוקים" מוכרחים להבין את מערכי הכוחות החברתיים בארץ, מוכרחים לשלב ידיים, ומוכרחים להיות מוכנים לצאת גם לעימותים ישירים עם התעשייה.

     

    ח"כ ד"ר דב חנין (חד"ש) הוא יושב ראש עמית השדולה הסביבתית חברתית בכנסת

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים