יש תיאטרון אחר

"פסטיבל עכו לתיאטרון אחר" שנפתח אתמול (א'), מציע ערב רב של חוויות תיאטרוניות מגוונות. שלוש הצגות התחרות - "חשיבותה של מילה", "זה כמו להרוס, רק הפוך" ו"Tranquilla", מעלות מחשבות על מילים, חיפוש שפה, ערבוב תחומים והמדיה שהיא המסר - או אולי להיפך. מה שבטוח מעל לכל ספק הוא שהיצירתיות והכישרון שבאים לידי ביטוי בפסטיבל השנה מרשימים במיוחד.

חשיבותה של מילה

מילותיו של דוד אבידן מתארגנות למשימה תכופה בהפקה התיאטרונית "המאה השלושים", שעיבד, ערך, ביים וארגן לכדי יקום מרהיב, היוצר ארי רמז. קצת קשה להאמין שהעבודה המוקפדת הזו, שהפכה למצבה האמנותית המפוארת ביותר שהוקמה לאביר האופל של המילה העברית הכתובה, היא יצירת הביכורים שלו. "שלושה שחקנים מתחייבים שלא לקיים ערב שירה, שלא לספר את תולדות חייו ושלא לגלם את דמותו של אבידן", נכתב בתכנייה וזה בדיוק מה שהם לא עושים. אייר וולפה, אורית זפרן וזאב שמשוני הופכים את המילים, מרקידים אותן בקצבים, אינטונציות וכוונות נסתרות וגלויות, ובודקים את כוחה של הבמה הנקייה.

"המאה השלושים". האוטוביוגרפיה של אבידן מצויה בכתביו (צילום: אייל לנדסמן)

נקודת המוצא היא ההנחה שהאוטוביוגרפיה של אבידן מצויה בכתביו, ושהאיש היה מכלול מילותיו. בבימוי הנקי ונטול המניירות ובביצוע הישיר והלא מתחנף, ובעיקר לא מקל ראש ביכולתן של המילים לתקשר וביכולתו של הקהל לקלוט אותן, יש חידוש מרענן. "אני לא חי מהשירה, השירה חיה ממני", כתב אבידן, וזה המוטו בהצגה, שמגישה את חייו ושירתו כיחידה אחת בלתי נפרדת. מתוך תילי התילים שכתב אבידן נראית משימת הבחירה כמעט בלתי אפשרית, ורק על כך מגיע לרמז כל העידוד.

"רצינו לקחת את התיאטרון אל השירה, ולא להביא את השירה אל התיאטרון. אנחנו סומכים על המילים שייצרו עולם משלהן, ולכן אין צורך לשחק אותן אלא פשוט לדבר אותן. נתנו למילים המשכרות שלו להוביל בלי לייצר אינטרפרטציה, ולכן במידה רבה זו עבודה של אבידן ולא שלנו". מבאר רמז ובוחר לצטט דווקא מהשיר "ייפוי כוח" של אבידן, שאינו מופיע בהצגה, בכדי להציג את מהותו של הכותב. "מה שמצדיק יותר מכל את הייאוש, את הבדידות, את הנשיאה המוזרה בעול הבדידות הגדולה והייאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת", כתב אבידן, שניתק את עצמו מהמציאות היומיומית המכבידה והכובלת, ובחר במציאות שבתוך השיר. טירוף או מפלט מפוכח של גאון? התשובה כנראה בעיני המתבונן.

זו הצגה למיטיבי לכת בעיניך?

"זה המבחן הגדול. זו לא הצגה שמתבססת על הרגלי צפייה, זה בטוח. אבידן יכול להיראות בהתחלה כבלתי-נגיש, ומה שאנחנו מנסים זה לפתוח פתח לסקרנות, לגרום לאנשים לרצות להרחיב את גבולות השפה שלהם. אנחנו חיים במציאות שבה השפה שלנו מתפרקת לאייקונים והודעות SMS, אז לנו יש הצעה קצת אחרת".

"טרנקילה". הופכת את המגבלה לכלי ואת המצוקה לפרודיה (צילום: אייל לנדסמן)

לשוטט במחוזות הפנטזיה 

בית חולים בארץ זרה. בחורה צעירה מרותקת למיטת בית חולים. בין ערות לשינה, בין פנטזיה למציאות, בין המוות שמרחף לבין התקווה וההיאחזות בחיים, מתרחשת ההצגה "Tranquila" של אביטל דבורי. הצגה חזותית בה מורגשות טביעות אצבעותיה של היוצרת, אלית ובר, שליוותה את דבורי בתהליך עיבוד הרעיון לבמה. ההפקה מאפשרת כניסה אל עולם השטות ולמעיין הנובע של ההזיה, כשכל האמצעים - ובראשם ההומור, לעתים הסרקסטי - כשרים.

מערכת כלי הדם בתור כבל מהבהב אור אדום של נורות חג. גוף שמוטל כצמח במצב של מוות קליני, הופך על הבמה לעץ פורח. הנפש שמשקיפה מלמעלה על הגוף, ומטפסת פיזית על חבל אקרובטים שמשתלשל כלפי מטה. כל אלה הם מפתחות לעולמה הפנימי של הדמות הראשית. בסופו של יום "Tranquila" מביאה התבוננות אופטימית מתקתקה משהו - אך לא סכרינית - על מצבי סף. ההצגה משתמשת לצורך כך בערב רב של דיסציפלינות תיאטרליות מבוצעות היטב על ידי מקבץ כישרוני של שחקנים, ובשפה שמעניין יהיה לעקוב אחרי התפתחותה.

"לא כל אחד מרשה לעצמו לדמיין", אומרת דבורי שעובדת כארבע שנים בליצנות רפואית, "אנחנו הופכים את המגבלה לכלי ואת המצוקה לפרודיה, זו נקודה חשובה בתהליך שחוויתי אותו בעצמי כשהייתי במצב של מוות קליני זמן די ממושך בבית חולים בדרום אמריקה. המצוקה היתה רבה, אבל כוחות הנפש, הפנטזיה והדמיון נחלצו לעזרתי. איתם לא הייתי לבד וזה נתן לי כוח. גם בהצגה המתח שבין עולם המציאות לפנטזיה הוא הדרך התיאטרונית שאני מחפשת, זה כמו להיות או לא להיות. ואין כמו ליצנות, להטוטנות, אמצעים קרקסיים, אקרובטיקה, תיאטרון בובות ותיאטרון חזותי, כדי לממש את הפנטזיה".

עם מה היית רוצה שהקהל ייצא מההצגה?

"אני רוצה שהוא ייצא ויגיד: וואו, החיים האלה, כמה מפתיעים הם יכולים להיות"

"זה כמו להרוס רק הפוך". טקטסטים מקוטעים ממחישים ריקנות (צילום: אייל לנדסמן)

כשהתיאטרון פוגש את הקולנוע

בשנים האחרונות מתרחבת נוכחות הוידאו-ארט בתחרות בפסטיבל עכו. ברוב המקרים השימוש בוידאו נעשה כמיצוב השחקנים בחלל או כאלמנט אסתטי, ומעטות מדי הן ההצגות שמסנכרנות בין שפת הקולנוע לשפת התיאטרון. במקרה של "זה כמו להרוס רק הפוך", ההצגה שיצרו במשותף שי פיטובסקי ורונה שגיא, יש ניסיון אמיתי לחבר בין השתיים.

ההצגה מתחילה בעולם דקדנטי שמפגיש בחורה ובחור בחנות חשמל. הוא במאי תיאטרון אזוטרי, היא לא מצליחה לבכות. ביחד הם יוצאים למסע סוריאליסטי בניסיון לזכות ברגע אחד של רגש. הטקסטים מקוטעים במכוון, בניסיון להמחיש את הריקנות, וכפועל יוצא נוצר נתק מסוים בין הקהל למתרחש על הבמה. זו עבודה אסתטית מאד שמגישה רעיון מעניין, אבל כלואה בקונספט שבסופו של דבר מתרגם לגימיק. הפער בין הטקסט, שפועל על אוטומט כמו ריטואל, לבין עבודה שכל כולה מעוף, דמיון ועושר רעיוני, גדול מדי. כך נחשפים הפגמים בדיאלוגים שכתובים כרצף אסוציאטיבי.

"זה כמו להרוס רק הפוך" יוצרת אי נוחות גדולה, ולא מפני שהיא מדברת על ניכור ובדידות. אך עדיין מדובר בניסיון מעניין, תחילת דרך מסקרנת שיש לעבד. "זו הקצנה של העולם שבו אנחנו חיים מבחינה טכנולוגית ומבחינת מערכות היחסים שנבנים בין בני אדם", אומר פיטובסקי. "רצינו לעשות תיאטרון שהולך ביחד עם הקולנוע, ויוצר עולם שבו הוידאו הוא לא רק אילוסטרציה של מה שאנחנו רואים על הבמה, אלא מביא רבדים נוספים ומציע דימויים שלאו דווקא עוברים במילים".