"שירין ורחשין": כמו מסטיק, הטעם נגמר מהר

שנתיים אחרי האלבום "באנו ביחד", משחרר יצחק פוקס לאוויר העולם את הדיסק הרביעי שלו - "שירין ורחשין". התיישבתי להאזין לדיסק כשאני מלא ציפייה למוזיקה יהודית מקורית ואיכותית מבית היוצר של פוקס, שנחשב בעיניי לאחד היוצרים היותר מקוריים ומעניינים בתחום, אבל לצערי אחרי מספר האזנות לא מבוטל ליוותה אותי ההרגשה שלי שאין בשורה ביצירה החדשה שלו.

"שירין ורחשין" לא פורץ לפרוץ גבולות ואת הדיסק מלווה תחושה שהתוצר הכללי נעצר איפשהו בתחום הנחמד ונעים לאוזן.

האלבום, שנפתח עם הסינגל הראשון ששוחרר, "יה ריבון", מעניק בתחילתו תחושה של פשטות נעימה המתבטאת בביצועים כמעט "אנפלאגדיים", אך ככל שעובר הזמן תחושת הנעימות מתנדפת ותחושת עייפות קלה מההתנהלות המונוטונית של הדיסק תופסת את מקומה.

המחסור בעושר אינסטרומנטלי הולך מחריף לאורך ההאזנה ונראה שפוקס, שבחר משום מה להביא את השירים כמעט ב"מערומיהם" - עם מינימום עיבודים ולבושים, מפספס משהו. טעם של החמצה מתלווה לחלק מהשירים, שאף על פי שרובם משתייכים לסגנון אחד ומסוים מאוד, עדיין דורשים קצת יותר השקעה אינסטרומנטלית וליטושים בתחום העיבוד. האריזה הייתה יכולה להיות אחרת, ומעניינת הרבה יותר.

בכל הנוגע לבחירת המקורות, פוקס זוקף לעצמו נקודות זכות. למרות שכמעט כל האלבום לקוח מן המקורות (למעט השיר "דמעה קטנה" שפוקס כתב והלחין בעצמו), הוא לא נשאב למקורות הבנאליים שעשרות שירים הולחנו עליהם והשתמש בכל

הארסנל האפשרי העומד לרשותו, כמו סיפורי ר' נחמן מברסלב, מדרש תלמודי, זוהר ועוד בחירות מעניינות שמעוררות סקרנות בניסיון להבין איך התגלגל פוקס לבחירות הללו.

בסך הכל אפשר להגיד ש"שירין ורחשין" הוא דיסק שקצת מזכיר מסטיק שמתחיל עם טעם מעניין שמגרה את החיך אבל עובר מהר מדי לטעם קצת תפל שמשכיח את ההתחלה. חבל, כי נדמה שהיה ביכולתו של פוקס להפיק מהדיסק ומעצמו הרבה יותר מזה, ונקווה שנקבל את התיקונים בדיסק הבא.

הפצה: הינדיק הפקות