זהות כפולה

בגרמניה של רפובליקת וימאר, פרסם הסופר והעתונאי אסד ביי ספרים רבי מכר ואינספור רשימות ביקורת בעיתונות, שפתחו לציבור האירופי צוהר אל העולם המוסלמי: אל המסגדים והארמונות, המדבריות והשבטים האקזוטים של הקווקז ושל האימפריה העות'מנית. עבור הגרמנים – ועבור אירופה כולה – היה אסד ביי איש המזרח, מוסלמי קוסמופוליטי נערץ, שמגולל בפניהם סיפור של תרבות קסומה, מרוחקת וזרה. מעטים מהם ידעו ששמו האמיתי של אסד ביי הוא לב נוסימבאום, ושהסופר-נסיך המזרחי הוא למעשה צעיר יהודי מהקווקז.

סיפור חייו של לב נוסימבאום, שאימץ לעצמו זהות חדשה כנסיך מוסלמי, הוא אגדה מופלאה, שקורותיה משתרעות על פני עשר מדינות במחצית הראשונה של המאה העשרים, והיא כוללת ערב ססגוני של מהפכנים בוהמיים, נערות זוהר, פוליטיקאים מושחתים ובריוני רחוב. האגדה הזו מצטברת לסיפור היסטורי מרתק ומרהיב, תוצר של עבודת מחקר מאומצת וממושכת ושל צירופי מקרים נדירים.

טום רייס, עיתוני ניו-יורקי וסופר, מגולל ברומאן "האוריינטליסט" את קורותיו של אסד ביי – ואת קורותיה של אירופה כולה בתקופה הדרמטית של מהפכות, רדיפות ומנוסות, של פריחה תרבותית ושל שפל מוסרי. ספר ההיסטוריה הזה הוא דוגמה מופתית של כתיבה מגזינית רחבת היקף ומרשימה.

במושג "כתיבה מגזינית" אין כוונה לפקפק ביושרה של המחקר וגם לא לזלזל בסגנון הכתיבה של הספר; ההפך הוא הנכון. הז'אנר הזה – שנדיר בכתיבה הישראלית – מאפשר לספר סיפור היסטורי מעוגן ומפורט באופן חי ותוסס, שנע בין אנקדוטות רכילות מענגות לבין מידע מעוגן ומנומק. רייס כתב ספר שלא ניתן להניחו מהיד, ספר מרחיב דעת ולב; סגנונו מרוחק ביותר מהדידקטיות של הכתיבה ההיסטורית האקדמית התקנית. רייס מבין היטב, שהיסטוריה היא ענף של הספרות: סיפור בדיעבד של ארועים שקרו, תוך הפעלתם של כללים כללים ספרותיים ורטוריים, והוא מממש זאת בכישרון מעורר הערצה.

ברונית אוסטרית שכותבת אופרת רוק 

סיפורו של אסד ביי הוא מחזה מלודרמטי, אך גם עדות היסטורית רחבת היקף. רייס התחקה אחר מסמכים, בלש בארכיונים וראיין קשישים שהכירו בצעירותם את אסד ביי; חלקם דמויות ססגוניות ביותר - הבולטת ביניהם היא ברונית אוסטרית משובשת דעת, שהיתה עסוקה בזמן הראיון עמה בכתיבת אופרת רוק ישראלית. אם הפרט הזה נשמע דמיוני, אין זאת אלא כדי להצביע על האופן שבו סיפורו של הגיבור, כמו סיפורה של התקופה שבה חי, היא מזיגה של מציאות שאינה מתקבלת על הדעת, של אמת היסטורית שרק הדמיון הספרותי יכול לפענחה ולתת לה משמעות.

לב נוסימבאום, שאביו היה איל נפט בבקו, בירת אזרבייג'אן (הוריו נמלטו לשם מתחום המושב באוקראינה) ואמו מהפכנית רוסייה, גדל בבקו בתקופת הזוהר של העיר. בקו היתה בירת הנפט של העולם – הים הכספי היה מצופה בשכבה עבה של נפט, ובער בספונטניות לעיתים מזומנות - ולב גדל בעושר מופלג, מוקף במסגדים, ארמונות ושווקים מופלאים; הוא בילה שעות ארוכות בהתבוננות במדבר, והוקסם מהיהודים המקומיים – יהודי ההרים של אזרבייג'אן, שהיו רועים, לוחמים ולעת מצוא אפילו שודדים שבזזו את שירות המסחר על הגבול הפרסי. השבט הזה, שנקרא "באני ישראל", וגבריו נשאו פגיונות ודהרו על סוסים בעוד נשותיו התעטפו ברעלות, הצית את דמיונו של לב הצעיר. הוא הפך ל"אוריינטליסט".

שנים ארוכות לפני שאדוארד סעיד כתב את ספרו המפורסם על האוריינטליזם וטבע במושג אות קלון של ההתנשאות הרצחנית של המערב על המזרח, פעלו בקווקז ובאירופה כולה "אוריינטליסטים" מסוג אחר. אלו היו יהודים שסומנו על ידי סביבתם האנטישמית כזרים ה"שחורים" של אירופה, ובחרו לאמץ (כמו הציונים אחריהם) את ההבחנה הגזעית הזו. מרטין בובר ובנג'מין ד'יזראלי – לימים ראש ממשלת בריטניה – היו אוריינטליסטים, וכך גם כמה מהאנשים הקרובים ביותר לזאב ז'בוטינסקי (זאב פון-וייזל, למשל, שהיה יד ימינו של ז'בוטינסקי, כתב ספרי מחקר על האסלאם ואף נהג לשוטט במדבר בלבוש מזרחי – תכופות טעו לראות בו את לורנס איש ערב).

האוריינטליזם היהודי קשר בין היהדות והאיסלאם ובין המזרח למערב על בסיס עבר משותף והרמוני, ושרטט חזון של עתיד משותף והרמוני שאותו יובילו המוסלמים והיהודים יחדיו. המזרח נתפס כמפלט מפני האיום של המודרניות הברוטלית; כאופציה של מרחב חף מגבולות אתניים וחף מאנטישמיות (ובמידה רבה, היה המזרח – פרס, צפון אפריקה, הקווקז – מרחב כזה).

הדימוי של היהודי כאסיאתי וכמזרחי איפשר ליהודים להתנער מהדימוי המבזה של דרי הגטו הנרדפים. אשכנזים במערב ארופה הזדהו בהערצה עם ספרד המוסלמית, על סגנונה הארכיטקטוני ועל אישיה הבולטים – למשל שמואל הנגיד והרמב"ם - מפני שהדבר אפשר להם תחושת שייכות קהילתית במקביל ובניגוד לתנועת ההתבוללות. הם השתמשו בהשמצות האנטישמיות על זרותם על מנת ליצור אוטופיה של מזרח יהודי-מוסלמי, שיציע לאירופה המפולגת, רווית החרדה והשנאה, אופק של הומניות חדשה. כמה אירוניה טמונה בהיסטוריה, הלא כן?

בין הפטיש לסדן

עם המהפכה הסובייטית (ורייס מפליא לתאר את האידיאולוגיה האלימה והמבולבלת של כנופיות הבולשיביקים הראשונים, שצמחו דווקא מהאליטות המתוסכלות ומעולם לא זכו בתמיכת הפרולטריון), נמלט לב עם אביו לקונסטנטינופול – בירת האמפריה העות'מנית. שם הוא אימץ את זהותו החדשה, ומשם נדד לברלין, בירת המהגרים הרוסים. הוא הפך לסופר ולמבקר מוערך, מייצגו של המזרח ומומחה לו: הוא כתב את הביוגרפיה של הנביא מוחמד, וספרים על הקסם של הקווקז.

ואולם היהודים בברלין מצאו את עצמם עד מהרה בין הפטיש לסדן, בין האיום הבולשביקי ממזרח לבין תנועת הנגד הלאומנית. הבולשביקים ראו ביהודים נציגים של המשטר הקפיטליסטי ומנהיגים של קונספירציה לשעבוד מעמד הפועלים; הלאומניים הגרמניים ראו בבולשביזם הסוואה לקשר אסיאתי שטני ונרחב שבראשו עומדים היהודים בני המזרח שמעוניינים למוטט את התרבות האירופית. בשנות השלושים המאוחרות ברח נוסימבאום לווינה – וכשהנאצים כבשו את וינה ב- 1938, נמלט לאיטליה. שם נפל קורבן למחלה נדירה, ומת בחוסר כל ובבדידות.

סיפורו של אסד ביי מבהיר את המורכבות הפוליטית והחברתית של אירופה בתחילת המאה, וגם את עוצמתן של תורות הגזע ששרתו, לעיתים באופן בלתי צפוי, את האידיאולוגיות הסותרות של הימין הפשיסטי ושל השמאל הבולשיביקי. רייס מבהיר כי הרצחנות של שתי התנועות הקיצוניות האויבות הללו החלה ממקור משותף, והתאפיינה בדרכי פעולה דומות. יותר מהיותו מסמך שמגולל את קורותיהם של יהודים ברוסיה ובמערב אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים, "האורינטליסט" הוא רומאן שמשתמש בסיפורו המרתק והמסחרר של אסד/לב על מנת להבהיר כיצד תורות לאום גזעניות הן סכנה לבני האדם ולרוח האנושית ככלל – וליהודים בפרט. ומילה אחרונה על התרגום: שלומית כנען ראויה לכל המחמאות על פרוייקט התרגום הסבוך והחשוב הזה; היא מגישה את הרומאן בעברית קולחת ומדויקת לעילא.