הקשר האפריקאי

גם מי שלא הכיר עד אתמול את דוריס לסינג, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2007, יכול לקלוט ממבט מרפרף על גוף יצירתה כי זו אינה בנויה ממקשה ספרותית או אוטוביוגרפית אחת. ללסינג פנים רבות - דמות של אישה חזקה ועצמאית, סופרת אפריקאית לבנה, פוליטית ורצינית שמחברת גם ספרי פנטזיה וספרים על אהבת חתולים. 

לסינג היתה בקניות בשעה שהכריזו על זכייתה בפרס השבוע (ה'), ונודע לה על החדשות רק כמה שעות מאוחר יותר, כששבה לביתה בלונדון ונתקלה בעשרות העיתונאים. "זה נמשך כבר שלושים שנה", אמרה להם הסופרת, הניחה את הקניות על המדרכה והתיישבה על מפתן הבית. "זכיתי כבר כמעט בכל הפרסים באירופה, בכל פרס מחורבן, אז אני מאושרת לזכות בכולם. זה ריגוש מלכותי". מאוחר יותר, אמרה לסינג בראיון ל-BBC, "הם לא יכולים להעניק את הפרס לאנשים מתים, אז נראה לי שהם חשבו שכדאי לתת לי אותו עכשיו, לפני שאתפגר".

לסינג. ריגוש מלכותי (צילום: איי.פי)

לסינג הבריטית נולדה באיראן ומתגוררת כיום בלונדון, אבל את רוב שנותיה העבירה ברודזיה הדרומית, זימבבואה כיום. באיזו מידה היא תוצר של התבגרותה שם? על כך יכולים להעיד יותר מכל אלה שגדלו בסביבה דומה, וראו כיצד דחקו המתיישבים האירופים את רגליהם של התושבים המקומיים. ד"ר לואיז בית לחם, מהחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית, היא ילידת דרום אפריקה ומומחית בספרות שנכתבה ביבשת. לדבריה, האישיות והרוח הספרותית של לסינג עוצבו שם. "המסלולים שלה מתנגשים באפריקה שוב ושוב", אומרת בית לחם. "לסינג אמנם גרה שנים רבות בלונדון, אבל היא מבקרת באפריקה לעיתים קרובות. אחד הבנים שלה התגורר שם או עדיין מתגורר שם".

לא מאמינה בפמיניזם 

הנשיות החזקה שמתוארת ב"מחברת הזהב" נובעת לדברי בית לחם מצמיחתה של לסינג במציאות אפריקאית קשה, חקלאית, מסוכנת ומסוכסכת. "אני חושבת שיש לה אי נחת מהתיוג כפמיניסטית". אומרת בית לחם. "היה מאוד קל לספח את 'מחברת הזהב' לשאיפות של התנועה הפמיניסטית המוקדמת. הרבה 

יותר מאשר לזהות בו באמת אידיאולוגיה פמיניסטית. הנאמנות שלה היתה לדמות, לפואטיקה ולהתפתחות שלה, ולאו ודווקא ניסיון להשתמש בדמות כדי להקדים את הקריאות האידיאולוגיות של התנועה הפמיניסטית". ואמנם, לסינג עצמה אומרת כי מעולם לא היתה פמינסטית פעילה. גם לא בשנות ה-60. "מעולם לא אהבתי את התנועה הפמינסטית", אומרת הסופרת, "מפני שיש לה בסיס אידאולוגי מדי. כל מיני טענות הועלו בשמי והן פשוט היו לא נכונות".  

רבים מספחים את לסינג לקבוצת הכותבים הדרום אפריקאים כמו ג'.מ. קוטזי ונדין גורדימר - גםהם חתני פרס נובל - הודות לדייקנות התיאור הבלתי מתפשרת שלה את החיים באפריקה הדרומית. "לה ולגורדימר ישנה יכולת לבנות דמויות מורכבות ומאוד מרשימות על פי מיטב המסורת הריאליסטית", אומרת בית לחם. "היא מזכירה אותה גם בנכונות שלה לשאול שאלות פוליטיות מובלעות בהקשר לזה. יש מן אומץ באימוץ הדמויות, ביצירת הדמויות, שמעיד על כך ששתיהן הנצו מאותה מסורת של כתיבת רומנים באפריקה הדרומית. ועם זאת, גורדימר ידועה בסלידה שלה מהמקום הפנטסטי או האלגורי שאליו לסינג פנתה מאוחר יותר. היא ביקרה קשות את קוטזי על האופי האלגורי שבו הוא מתאר את המצב בדרום אפריקה, משום שהיא ראתה עצמה מחוייבת לסוג של ריאליזם סוציאליסטי.

"בעיני אחת מהיצירות המשמעותיות של לסינג, יותר מ'מחברת הזהב', שהיה התנך של היצירה הפמיניסטית המוקדמת, היא "העשב פוזם" שבמרכזו מערכת יחסים בין ההאוס בוי השחור לבעלי הבית הלבנים. אני חושבת שתיאור מערכת היחסים הכביכול פרטית בתוך המשולש הזה של הזוג הלבן והעובד השחור מאוד מהדהד גם אצל נדין גורדימר ובהחלט אפשר להשוות אותו ל'חרפה' של קוטזי, בעוצמות ובאינטנסיביות של התיאור, במרקם הפרנואידי שהיא יוצרת שם, ביחס שתמיד גובל בין אלימות ללבנים ושחורים". 

לפי בית לחם, לסינג, פעילה קומוניסטית בשנות חייה המוקדמות, אף הביעה תמיכה בציונות, "לפחות בסדרה בת החמישה ספרים האוטוביוגרפיים שלה, 'ילדי האלימות'. באחד הספרים, שנקרא 'כוס של נישואים'", אומרת בית לחם, "מופיע תיאור מפורט ומאוד אוהד של פעילות הציונים הסוציאליסטים בזימבבווה. באותה עת, האלמנט הפוליטי היה מאוד דומיננטי בביוגרפיה של לסינג, היא היתה מאוד פעילה בחוגים קומוניסטים. הכתיבה שלה בתקופה ההיא היתה אוטוביוגרפית למחצה והיא מטיילת בהיסטוריה של הקומוניזם באפריקה הדרומית בשנות ה-50 וה-60.  אחר כך היא התרחקה מראייה מרקסיסטית".

היא השמיעה קול נגד האפרטהייד?

"כן, בהיותה חלק מהתנועה הקומוניסטית. הדברים הללו מלאו חלק מאוד גדול בתנועות השחרור באפריקה הדרומית. הדחף האמנציפטורי היה משותף לזימבבווה ולדרום אפריקה והיו שיתופי פעולה אקטיביים בין המחתרות במדינות השונות. לכן, מעצם היותה קומוניסטית, בזמן שהקומוניזם היה חשוב ביותר לאופי של המאבק נגד האפרטהייד, מביאה לסינג סוג של עדות להתנגדות לכל מה שמריח מחוסר שיוויון. ראיה נוספת לכך היא הנטייה לספח אותה לקורפוס של הכתיבה האנטי גזענית הדרום אפריקאית: לסינג מופיעה באופן קבוע באנתולוגיות של סופרים אפריקאים, ויש הרבה במשותף לדרום אפריקה ולרודזיה. התרבות הגזענית, המתיישבים הלבנים בחוות - היו קווי דימיון מובהקים בין השלטון והתרבות.

האם לדעתך יש מניע פוליטי מאחורי הענקת הפרס?

"אני חושבת שהרקע הרודזי שלה בהחלט רלוונטי לזכייה, מעבר לשיקולים הספרותיים. יש המון אי נחת בעולם מול הניהול הכושל של המדינה הפוסט קולוניאלית בזימבבווה ואולי זאת דרך לתת סוג של לגיטימציה לאופוזיציה דמוקרטית שם, או לאזכר שוב את זימבבווה בכותרות. המצב מאוד מדורדר שם. יש עריצות, כישלון

בניהול הכלכלה, אינפלציה גבוהה, מחסור אדיר במצרכים בסיסיים ויש שם רעב גדול. יכול מאוד להיות שיש פה איזשהו שיקול פוליטי, בהתחשב בכרסום של הדמוקרטיה ובבגידה בכל הערכים שהובילו לזימבבווה העצמאית של מוגאבה. אבל שלא ישתמע מכך שיש כאן ראייה של המדינה העצמאית ככושלת, כי במובן מסוים, הביקורת השמרנית כן יכולה לספח את לסינג לדמוניזציה של האפריקאי השחור, אז זאת נקודה שצריך להיזהר בה.

למה את חושבת שהיא פנתה לעסוק במדע בדיוני ובפילוסופיה הסופית? 

"יש פה ניסיון להמשיג עולם אלטרנטיבי. זה דבר שמשותף לכל סוג של כתיבה. גם בחמשת הסיפורים ב'ילדי האלימות' יש ניסיון ליצור באמצעות הבידיון סוג של עתיד טוב יותר לדמות  האוטוביוגרפית למחצה. אולי יש משהו דומה בדחף להשתמש באפשרויות אלטרנטיביות, בסוף בלתי צפוי, בסוג של היגיון חמקמק. מדע בידיוני הוא מקום טוב להלביש את העתיד בכסות אלגורית".