בלי ענבי זעם: יין בלבנון

השמש של תחילת אוקטובר מחממת את עמק בקאע שבלבנון. הפועלים שחותכים אשכולות ענבים סגולים כהים מהגפנים של היקב "שאטו קפראיה" עומדים להשלים את מה שהייננן מישל דה בוסטרוס מגדיר כבציר מבטיח.

בשנה שעברה כמעט שלא התקיים הבציר. מלחמת לבנון השנייה, שהתחילה ביולי ונמשכה עד אמצע אוגוסט, איימה על עונת הבציר כולה. "היא הסתיימה בדיוק ברגע הנכון", אומר מישל פאקי, מנהל בקפראיה. "אם היא היתה ממשיכה ולו עוד זמן קצר, זה היה קטסטרופה". הוא נוסע בשביל המוביל אל הנקודה הגבוהה ביותר - 1,100 מטר - ביקב ששטחו שלושה קמ"ר וששוכן במדרונות המזרחיים של הר הלבנון.

השנה לא היו קרבות שירתיעו את הפועלים הכורדים והבדואים שמגיעים מדי שנה מסוריה השכנה על מנת לבצור את ענבי קפראיה תמורת 10 דולרים ליום עבודה. כ-30 גברים, נשים ונערים בבגדים מרופטים אך צבעוניים כורעים בין העלים הירוקים וממלאים קופסאות באשכולות עסיסיים.

מאלימות לייצור יין אדום. בוצר בקפראיה (צילום: רויטרס) 

בעבר היתה קפראיה איזור לא יציב ורווי אלימות, אך כיום היא יצרנית היין השנייה בגודלה בלבנון. דה בוסטרוס מכר את בקבוקיו הראשונים ב-1979, ארבע שנים בלבד לאחר פרוץ מלחמת האזרחים. "אני לא יודע אם בזמנו זה היה חכם להתחיל בתקופה ההיא. זה נראה חכם עכשיו", מחייך האיש בן ה-78 שהוא מביט בענבים המחליקים אל המסוע. "מעט מאוד אנשים הקימו אז עסקים. זה היה הרפתקני מאוד".

כיום מייצרת קפראיה כ-2 מיליון בקבוקי יין בשנה, מעט פחות מקסארה הצפונית יותר, שבה החלו הישועים לייצר את היין המסחרי הראשון בלבנון לפני 150 שנה. לבנון היא יצרנית יין קטנה יחסית, כשקפראיה וקסארה מייצרות יחדיו כ-65 אחוזים מהתוצר הסופי.

עדויות לקיומה של תעשיית היין בלבנון מראות כי כבר לפני 4,000 שנה הפיניקים מכרו יין לתושבי אגן הים התיכון. מקדש שנבנה לכבוד בכחוס, אל היין היווני, עדיין ניצב בבעל-בק - עיר שיעית שהיא מעוז של החזבאללה.

אסור לדבר על פוליטיקה ודת. עובד מוסלמי ביקב קפראיה (צילום: רויטרס)

חוקי הבית

בקפראיה, דה בוסטרוס אוסר על שיחות בנושא דת או פוליטיקה בקרב עובדי היקב הנוצרים והמוסלמים: "כולם התרגלו לזה עכשיו, ומעולם לא היתה אצלנו שום בעיה של מריבות בין עובדים על הדעות הפוליטיות או הדתיות שלהם".

קוטפי הענבים העונתיים הם מוסלמים, אבל כמה מהם מודים שהם מפרים את האיסור הדתי על שתיית אלכוהול. "אני אוהבת יין אדום", מצחקקת רביעה מוסא בת ה-24. גם סולימאן שמאס, המפקד על העובדים בעזרת המגאפון שבידו, מודה שהוא חובב של הטיפה המרה, אבל אומר שהוא נמנע משתיית אלכוהול במהלך חודש הרמדאן: "אני לא צם, אבל אני מוותר על השתייה".

אם נדמה כי להט הפוליטיקה והדת מתמסמס בפינה רגועה זו בלבנון, ייתכן שזה משום שדה בוסטרוס הותיר את חותמו על המקום אותו הוא מנהל. הצוות מספר כי הוא מנהל את היקב יותר כאב מאשר כבוס. "יין לא יכול להיות מיוצר בסביבה מגעילה", מסביר דה בוסטרוס. "יין טוב בבקבוק מגעיל פשוט לא יהיה אותו הדבר". לפני כעשר שנים מכר דה בוסטרוס חלקים מקפראיה למשקיעים חיצוניים, אבל הטעם והגחמות שלו עדיין שולטות בהכל. כך למשל הוא שוכר את שירותיהן של נשים לבנוניות לאיור התמונות המעטרות את תוויות היין בכל שנה. הוא גם שתל מדשאות וגנים ברחבי היקב, הקרויים על שמם של מלחיני אופרה, וניקה את הדרכים המובילות ליקב וקישט אותן בשיחים פורחים.

"יין הוא דבר חי" אומר מומחה היין הצרפתי (צילום: רויטרס)

יין כאמנות

"אמנות ויין מחוברים באמת", אומר דה בוסטרוס. "לערבב זני ענבים זאת אמנות. יין חד-זני הוא לא אמנות - אתה רק מכין את היין, ממלא בבקבוקים וזה הכל. לא נתת לו משהו מהנשמה שלך". מומחה היין הצרפתי של קפראיה, פבריס גוויברטו בן ה-32, חולק השקפה דומה. "לדעתי יין הוא דבר חי. חשוב לתת את הנשמה שלך למוצר".

הגובה של קפראיה, האדמה הסלעית והאקלים היבש והרווי שמש - כולם מתאימים לייצור כמויות קטנות של ענבים מרוכזים מאוד, אומר גוויברטו. למרות שגשמים נדירים בין אפריל לאוקטובר, האדמה שומרת על מספיק מים על מנת שלא יהיה צורך בהשקייה.

כמחצית מהיין של קפראיה נמכר בלבנון עצמה, והשאר בחו"ל - מתוכו כשליש בצרפת, שיש בה מאות מסעדות לבנוניות ולקוחות שמוכנים לנסות יינות לא מוכרים.

דה בוסטרוס גאה ביצירה שלו, אך נאנח כשהוא נשאל אם שאטו קפראיה תמשיך להתקיים בעשורים הבאים. "אני לא משוכנע. כל כך אהבתי את מה שעשיתי כאן, שאני לא יודע איך זה יהיה אחריי".