הימלר, אח של סבא

הם היו שלושה: גבהארד הבכור, זה שמשפחתו תלתה בו את מירב ציפיותיה לעתיד בורגני משכיל ונוח; היינריך היה האמצעי: ילד שהתמדתו ושאפתנותו לא הפכו להצלחות בראשית חייו, ילד שהתמודד עם הצל הכבד של הבכור ועם התביעות הנוקשות של אביו; לארנסט הקטן קראו בחיבה "מיצי". בתמונה שעל הכריכה תראו אותם מרצינים למצלמה כמקובל בימים ההם, והיינריך עומד באמצע וכמו פורש את חסותו על שני אחיו, הגדול והקטן גם יחד.

הילד הזה מוכר לנו יותר כרייכספיהרר-אס.אס היינריך הימלר, האיש שעמד בראש ה-SS , מפקדם העליון של מחנות המוות, רוצח ההמונים הגדול בהיסטוריה. לקטרין הימלר, מחברת "האחים הימלר", הוא היה מוכר בתור אחיו של סבא.

היא היתה יכולה לשנות את שם משפחתה כשהחלה לגלות את משמעותו בהיסטוריה של הנאציזם, אבל בחרה שלא לעשות כן: אולי מפני שההיסטוריונית המצויינת הזאת היא גם אדם הגון מאוד. היא חולקת את חייה עם יהודי ישראלי שהוא צאצא של ניצולים. בנה נושא את שמו של אביו והספר נועד בין היתר להבהיר לו מה באמת אירע, בניגוד למיתוסים שעליהם גדלה אימו. והיא כתבה ספר מצוין, מן הטובים ביותר שפגשתי בעשרות שנים של קריאה כמעט כפייתית בנסיון להבין את הרייך השלישי ואנשיו.

שאלת האשמה

שלוש תפיסות היסטוריות חילחלו אל התודעה הפופולרית ועיצבו את זכרון-הרייך בקרב הדור הבא. הראשונה היא תולדה של משפטי נירנברג, שביקשו לתלות את מירב האשמה במספר קטן של קודקודי-רשע: הם ייצרו אייקונים של אשם, ובעקיפין גם אפשרו לדרגי הביניים במכונת הרייך ולדגי הרקק לפטור את עצמם, ואת המיתולוגיה הפרטית שלהם, מן הזוועה הכוללת: הגם ש"רק מילאתי פקודות" לא היתה טענת הגנה קבילה במשפטים הללו, עצם ההתמקדות במפקדים העליונים הפכה את הטענה למטבע לשון ולמעצבת תודעה רבת עוצמה בקרב מליוני גרמנים שביקשו להיטהר מעברם בטענה שהיו שוליים, בלתי נחשבים ולא אינסטרומנטליים בעבר הזה.

התפיסה השנייה מבקשת להבין את הרשע במונחים פונקציונליים, ללא דמוניזציה של האנשים שהיו מעורבים בו. כשחנה ארנדט כתבה שאייכמן נראה כמו פקיד אפרורי והמציאה את הבנאליות של הרוע, היא פתחה פתח לתפיסה לפיה אשמתם של כל הברגים במכונה זהה פחות או יותר, ויש להבין את המכונה בכללותה ולא להתמקד בברגים. מצדדי התפיסה הזאת יאמרו לכם גם כי השואה איננה אירוע ייחודי כלל והיא

תיתכן כמעט בכל תרבות, וכי גרעינו של הנאצי שוכן בכל אחד מאיתנו.

ולבסוף, יש אנשים הגונים בגרמניה ומחוצה לה שמבקשים להשתחרר משתי התפיסות גם יחד ולנסות להציב מחדש את הנפשות הפועלות בזמנן ההיסטורי, מתוך ידיעה שרוב הגרמנים ששיתפו פעולה עם משטרם הנבחר נושאים באשם כלשהו. צריך רק לברר מהו. הבירור נחוץ כדי להתמודד נכוחה עם עבר שנסיונות הטיוח והייפיוף שלו מסוכנים להיגיינה המוסרית של בני אדם באשר הם בני אדם.

לקטרין הימלר סיפרו שסבא שלה ארנסט לא היה נאצי איום ונורא. אמרו לה שהצטרף למפלגה ממש מאוחר, אמרו לה שדוד גבהארד אף הוא היה דג רקק, ועשו ככל שניתן כדי להתרחק מן הענף הארור של המשפחה: לרוב שיקרו לה. היא לא ידעה עד כמה שיקרו, עד שהחלה לנבור במסמכי המשפחה ובארכיונים.

ושם, בעקשות ובהתמדה, מצאה את הכל: את סיפורה המלא של משפחת הימלר, שבתוכה צמח היינריך השש לציית, אפוף רעיונות של גדולה גרמנית, מוכה ומובס במלחמת העולם הראשונה, מראשוני התומכים בהיטלר: המשנה הסדורה והחזון של הפיהרר הציעו להיינריך, לראשונה בחייו, כר פעולה שבו הצטיין. למשפחת הימלר כולה הציעו אלה סוג של גאולה מן הייאוש הכלכלי אליו נקלעו בני המשפחה, כמו מליוני גרמנים אחרים, בתום המלחמה הכושלת. עוד הציעו להם את מה שכמהו לו זה מכבר: את היכולת להשתייך לאליטה חדשה, בלי להיות בני אצולה או מלחכי פנכה של נסיכים. זה התאים להם עד מאוד. גם האנטישמיות התאימה, כי ממילא החזיקו בה כבאידאולוגיה עוד לפני התקופה ההיטלראית.

מה עשה החשמלאי

עקב בצד אגודל, מלווה בציטטות רבות ממכתבים פרטיים שהם אוצר ארכיוני של ממש, משרטטת קטרין הימלר את הרקע לכינונה של משפחה נאצית נלהבת, מסורה לאידאלים של גרמניה גדולה ונקייה מאוייבים – קומוניסטים ויהודים גם יחד. היא מבהירה לקוראיה שההימלרים לא היו קורבנות של משטר כפייה, גם לא אופורטוניסטים רעי-לב שביקשו לנצל את האפשרויות הגלומות במשטר החדש: הם פשוט היו גרמנים טובים. וזה הכל. וזה מפחיד מאוד ומבואר היטב, אולי טוב יותר מאשר בביוגרפיות הגדולות של איקונות הרוע.

בניגוד למה שסיפרו לקטרין הימלר, היא גילתה שההסתפחות לאח המוצלח היטיבה מאוד עם האחים האחרים, ששניהם הגיעו למשרות מכובדות במנגנון הממשלתי של הרייך בזכות היותם נאצים טובים, ושאחד מהם – כשניתנה לו ההזדמנות המוסרית והבירוקרטית להציל אדם מגורל של מוות, בחר דווקא בהלשנה שסופה הוודאי, הידוע לו מראש, היה רצח: כמו מליוני גרמנים אחרים, גם הוא לא נענש אחרי המלחמה.

קטרין הימלר ממשיכה וחושפת טפח ועוד טפח מן החיים הציבוריים והפרטיים של ה"ברגים", ומוצאת במחקרה שבעצם לא היו כאלה: ששאפתנותם ויכולותיהם הועמדו מרצון, לגמרי מרצון, בשירותו של המשטר הכי רצחני במאה העשרים. וכל עוד הצליחה גרמניה הנאצית במלחמתה, חייהם היו נוחים ונעימים וטובים מאוד. כשהתבוסה החלה להסתמן, השתנו גם החיים האלה.

היינריך הימלר ניסה לשאת ולתת בחשאי עם בעלות הברית לפני הכניעה הרשמית של גרמניה, בתמורה להבטחה שלא יועמד לדין. זה לא נסתייע. כשניסה לברוח, נתפס, זוהה ונשך כמוסת ציאניד. אחיו גבהארד שרד. ארנסט מת במחנה שבויים. בני הדור הבא, וביניהם אביה של קטרין, גדלו בתוך מאבקי קיום ומלחמת הכחשה, וחלקים ממנה הורישו לבניהם, עד שקטרין נברה במכתבים ששמרו ובארכיונים הפתוחים לכל.

היא כותבת בבהירות ובצלילות של סופרת פרוזה מיומנת, בבטחון של היסטוריונית מנוסה ובלי להתנצל כלל. היא ממעטת לשתף אותנו בתחושותיה במהלך הסיפור, וגם במקומות שבהם אנחנו נחשפים לתהליכים הנפשיים המורכבים שעברה, הדיווח הרגשי מתומצת, לעולם לא מתבכיין, תמיד כתוב מתוך מחוייבות לפרוייקט הגדול יותר: בניה של סיפור משפחה, שהוא ככל הנראה סיפורה של אומה שלמה.

לאורך הקריאה הדהדו בי שוב ושוב השורות של ברטולד ברכט ב"לפני שמונה שנים", שיר קטן מתוך "אלגיות בוקוב". השיר נכתב ב-1948:

"כאן היה זמן

כשהכל היה שונה.

אשת השוחט יודעת זאת.

לדוור הליכה זקופה מדי.

ומה עשה החשמלאי?"

כך הגיב ברכט ל"לא ראינו, לא ידענו" של המוני גרמנים. קטרין הימלר וקוראיה, בסוף הספר הזה, יידעו היטב: החשמלאי היה נאצי נאמן. מרצונו הטוב. ההגונים שבין בניו, נכדיו וניניו יכולים לחשוף את העובדה הזאת, אם רק יירצו.