"באה לטבע באהבה"
הצצה שבועית לעולמם של צלמי טבע ישראליים והפעם: אן וסרמן, עיתונאית וצלמת טבע מתל-אביב המתעדת דורסים, יונקים וחרקים. "הציפייה והתקווה לפגוש בעלי חיים במרחבים היא מלאת אדרנלין ומתישה בו זמנית", היא מגלה. "אבל הצילום לא נגמר בקליק אחד, אלא מתמשך עם הטבע, עם האנושות ועם עצמך"
"לכל בעל חיים יש נשמה ותשוקה אדירה לעבור בשלום את מלחמת ההישרדות היומית, ואנחנו כצלמים כאן בשביל לתעד את הרגע הזה בחייהם, ולהעבירו החוצה לעולם". כך אומרת אן וסרמן, עיתונאית, חוקרת וצלמת טבע מתל-אביב. "אני מצלמת מתוך דחף פנימי ועד כה המצלמה הצליחה לקחת אותי עימה למקומות מופלאים".
וסרמן נולדה בישראל אך בילתה את מרבית משנות ילדותה על הקו בין נתב"ג לפריז. "הייתי אז נערה עירונית שאהבה לטייל ולחקור נופים כפריים", היא מספרת. "מאז שאני זוכרת את עצמי גדלתי עם בעלי חיים בבית, כך שהמודעות לטיפול בהם הייתה במשפחה שלי מגיל קטן. תמיד קינן בי החלום להיות אנתרופולוגית או חוקרת טבע".
בין פרנסה בהפקת פרסומות וקולנוע ללימודי פסיכולוגיה, ערכה וסרמן היכרות עם המצלמה הראשונה שלה בגיל 24. מה שהתחיל בצורך לממן את שכר הלימוד, הפך במהרה לדרך חיים. "אני אוטודידקטית. גמעתי ספרי צילום מקצועיים ולמזלי הצלחתי לממש את התשוקה שלי להתפרנס מצילום, כשהחלום המרכזי שעמד מולי היה לתעד, להיות בקרבת בעלי חיים ולהביא את הסיפור שלהם", היא מספרת.
"באותה תקופה עבדתי עם מגזינים רבים בארץ וצילמתי באמצעות סרט שקופיות, דבר שאיתגר אותי מאוד כצלמת. מצד אחד הייתי צריכה למצוא את הסיפור הייחודי שגם מצטלם באופן איכותי ומצד שני, להצליח להעביר את הרגע בחייה של נוטריה, חיוויאי או גמל שלמה".
תוך מספר שנים החלה וסרמן להתקדם מבחינה מקצועית וזכתה לצלם אין ספור שערים למגזינים בארץ, לפרסומות ולקטלוגים, כשנתח צילומי הטבע החל לגדול בהתמדה. "כשאני יוצאת לטבע, אני מלאת תקווה לפגוש בעל חיים כזה או אחר. אני אוהבת את כל התהליך לקראת המפגש, אלו רגעים עשירים באדרנלין, למרות שהציפייה וסחיבת הציוד הכבד יכולים להתיש מבחינה פיזית, יש התרגשות ונטל בו זמנית", היא אומרת. "אבל ברגע שאני נמצאת מול שפרירית או חיפושית קטנה, אני מאבדת קשר לעולם סביבי ומשתדלת לבוא אליה ברכות, בעדינות, ופשוט מתעדת אותה. אני מקווה שגם הרגש והניחוח מצליחים לעבור בתמונות".
העידן הדיגיטלי שהביא צלמים רבים להשקיע ברכישת ציוד משוכלל לא מרשים את וסרמן. "עד היום אני עובדת עם ציוד מינימלי ופשוט. את רוב העדשות המשובחות רכשתי מיד שניה באלפי שקלים, ואני מאמינה כי הצילום צריך לא רק לבוא ממקום טכני, אלא ממקום של אינטואיציה". הצילום לא נגמר בקליק אחד, אלא זהו קליק אמיתי ומתמשך עם הטבע, עם האנושות ועם עצמך. בין אם אני מצלמת בגן חיות, שמורות או טבע או בשטחים פתוחים, אני צריכה לדעת שהעדשה שלי 'מבושלת', שיש לה את היכולת להריח מה שקורה סביב ובעזרת השראה מצלמים טובים בארץ ובעולם, אני תמיד שואפת לשדרג את היכולות האישיות שלי".
מפגש מיוחד עם נשר
למרות שהתחביב העיקרי של וסרמן הוא צילום מאקרו של חרקים ופרחים, גם ציפורים ודורסים למיניהם מתקבלים אצלה בברכה. "לתנועה יש חלק חשוב בהווייה של בעלי הכנף וכשאני מצלמת אותם, אני לא רק מצלמת פלמינגו או תנשמת, אלא מצלמת פרט קטן אצלו, 'חותכת' איברים, מנסה לתת מקום לתנועה, לאגרסיה או לרוך של אותו בעל חיים. כדי לצלם דורסים אני נוהגת להתחבא במסתור מאחר שמאוד מסובך לצלם אותם. אפשר לחכות להם לפעמים שעות רבות".
אחד הרגעים החקוקים בזכרונה הוא מפגש קרוב במיוחד עם נשר. "ממרחק כזה מול הדורס המרהיב והאצילי, קשה שלא לרחוש כבוד עצום לטבע, ואני תמיד זוכרת שזה לא מובן מאליו שאני נתקלת בחיות פראיות. באותו רגע, כל החושים שכבו בבני האדם קמים לתחייה, בלי חומות".
מדוע אין צלמות בעלי חיים רבות בישראל? וסרמן סבורה כי לא מדובר במחסור בכשרונות נשיים בתחום הצילום. "זהו תחום צילום תובעני מאוד ולצערי, למרות שאנחנו בעידן המודרני, נשים עדיין לא תעזובנה בקלות את הילדים שלהן ותצאנה למסע ארוך באפריקה למשך שלושה חודשים".
"בסופו של דבר זה גם מקצוע מסוכן למדי - מפגשים עם בעלי חיים פראיים, חלקם מסוכנים, וכל עוד יש לי ילדים קטנים בבית, אני לא יכולה להיעלם למשפחה לזמן רב. לשמחתי המשפחה שלי מבינה אותי ותומכת בי", היא אומרת ומוסיפה: "כשאני יוצאת לצלם דורסים במסתור, או מצלמת במקומות מרוחקים ומבודדים, אני אף פעם לא יוצאת לבד. תמיד מתלווה אלי צלם נוסף, מהסיבה הפשוטה שאני ממוקדת מאוד בבעל החיים, לא רואה ולא שומעת מה קורה סביבי, ולעיתים אני כה מרוכזת בתוך האקשן של עוזניית נגב שעפה מולי שאני לא יודעת מה קורה מלפני או מאחורי".
סיכון מבוקר
למרות שצילום זאבים, נחשים או טורפים מצליחים לגרום לה לאושר רב, וסרמן מודה שהיא לא קיצונית בתחום. "צלם יכול לבחור לעצמו את רמת הסיכון לפני הצילום ואני משתדלת לשמור על סיכון מבוקר. אני לא אכנס למחילה של נחשים ולא אסכן את חיי בשביל תמונה יפה ככל שתהיה", היא מדגישה. "בעבר נכנסתי לצלם במערת עטלפים, שם פגשתי בכניסה נשל של נחש ועשרות עטלפים הקיאו עלי, לשלשלת עטפה אותי מכל כיוון, זו לא סיטואציה נעימה, אבל עדיין מרתקת. דווקא ברגעים האלו, כשאני זוחלת בקור או כשיורד עלי גשם ואני מנסה לתמרן בין שמירה על הציוד וצילום, גיליתי את הסבלנות והשקט הממכר", היא אומרת.
אחד החוקים הנוקשים עליה היא מקפידה בכל צילום הוא שמירה על הטבע. "אני לא עושה אף פעולה או מניפולציה כזו אחרת על מושאי התמונה, אחרת אני משבשת את סדרי הטבע. כבר שמעתי על צלמים שלכדו פרפרים ולחצו להם על אזור בחזה כדי שישארו קבועים במהלך הצילום ולא יוכלו לעוף".
ומה בדבר חלומות קרובים? "אנשים רבים חושבים שצילום טבע זה דבר קל ונגיש, אך מדובר בתחום תובעני וקשה שדורש שעות רבות של הקרבה, טומן בחובו גם הוצאות כלכליות גדולות ולצערי, הוא אינו זוכה לתמורה הולמת בארץ מבחינה כלכלית. מעטים מצליחים להתפרנס ממנו בכבוד", היא מבהירה.
"לשמחתי, עדיין בוערת בי אש פנימית להמשיך לעשות את הדברים שאני אוהבת מתוך תחושת שליחות ואהבת הטבע", היא מסכמת. תקוותה הגדולה היא כי תצליח לבלות עם משפחתה בעתיד בתיעוד גורי פילים יתומים בניירובי, או שתרחיק עד לבורניאו לחקור קופי אורנג-אוטן. "העונג האמיתי הוא לא רק לפגוש בעלי חיים מעניינים, אלא גם אוהבי טבע אמיתיים".
