המנכ"ל, החתול והעובד הפשוט

מקצועו של המנכ"ל היה למנכ"ל ולא לכתוב. הוא לא חשב שעיתונאות זה מקצוע; מה בעיה להתיישב ליד מחשב ולהקליד הגיגים? ואכן, הגיגיו שפעו.

כשהטלוויזיה המסחרית שידרה תוכנית על ליקויים קשים בשיווק בשר של אחת מרשתות המרכולים, חש מנכ"לנו שהגיעו המים עד נפש. שהוא חייב להרים את קולו במחאה גדולה. לא, חלילה, מחאה נגד תנאי האחסון של הבשר הנמכר לצרכנים תמימים, כפי שנחשפו בתוכנית. מחאתו של המנכ"ל שוגרה כנגד תוכנית טלוויזיה שהייתה, לדעתו, "שיא של מניפולציה לא-אינטליגנטית, זלזול תהומי בצופיה, ומעבר לכל, מופע אבסורד נלעג".. לאחר שגילה ריסון עצמי ושימוש כה מושכל בלשון המעטה, התפנה המנכ"ל להסביר לקוראיו את שתי הסיבות לזעמו הקדוש. ראשית, בתוכנית נראה "צילום אחד ויחיד של חתול שנובר בארגז יחיד של בשר..." יש להניח, כי המנכ"ל היה בא על סיפוקו לו נראו בתוכנית עוד שני חתולים פורצים לעוד שני ארגזי בשר. וגם זה לא בטוח; הרי מן המפורסמות הוא, לדעת המנכ"ל, שחתולים חוגגים במחסני האספקה של סופרמרקטים. הבה נגלה כלפיהם אמפתיה.

אך מה שבעיקר הוציא את המנכ"ל משלוותו זו העובדה שתוכנית הטלוויזיה המדוברת והמאוד פופולארית, ובייחוד עורכה ומגישה, לא עסקה בעוולות וחטאים אחרים בחיינו הישראליים. עוולות שהאיש עצמו, כמנכ"ל חברת פרסום ויחסי ציבור גדולה, יודע עליהם הרבה. כך לפחות נרמז במאמרו.

טענת ה"למה לא טיפלתם במשהו אחר" פשטה באחרונה באמצעי תקשורת שונים במקומותינו. היא מופנית, למשל, כלפי עמיתיי בעיתון שבו אני כתוב: למה אתם חוקרים את זה ואת זה ואת זה ולא את זה ואת זה ואת זה? הנה התשובה: חקרו אתם!

אנא, הפסיקו להטיף מוסר והתחילו לחשוף פרשיות. הפסיקו לחבר מאמרי עמדה חוצבי להבות והתחילו לחצוב תחקירים. קל מאוד לכתוב שעשירים זה פויה ושהון-שלטון זה פויה ושהבנקים זה נורא פויה. קצת יותר קשה להביא עובדות מוצקות, מסמכים בדוקים, עובדות מוצלבות, הקלטות סתר אמינות. קל לבקר את עבודתו של תחקירן; הרבה יותר קשה להגיש עבודת חשיפה עיתונאית שלמה. שאלו את מוטי גילת ואת רפי גינת, כל אחד בתחומו.

תוכנית הטלוויזיה שהמנכ"ל הנ"ל מצא לנכון להתנפל עליה עושה עבודת קודש אזרחית. היא מעניקה ללקוח הקטן את התחושה שיש מי שמקשיב לו, יש מי שנלחם למענו, יש מי שהופך עולמות בשבילו. ללא מורא וללא משוא פנים. בזכותה של תוכנית זו, "כלבוטק" שמה, התחדדה הערנות הצרכנית בארץ לרמות שאין כמותן ברוב מדינות המערב. הייתי מצפה שחשיפת כל פגע על-ידיה יקבל במחיאות כפיים. במציאות ישראלית, ציפיית שווא.

לאחר שהמנכ"ל המצוטט העלה את מאמרו אל אינטרנט - והדיווח עליו פורסם ב"כלכלה" של "ידיעות אחרונות" - הוא פוטר על-ידי בעליו של אותו משרד פרסום ויחסי ציבור. ומיד פרצה סערה,הוריקן, רעידת אדמה, צונאמי. עד כדי כך שמר נוחי דנקנר הגדול בכבודו ובעצמו שלח למנכ"ל המפוטר SMS ארוך (אולי MMS ?) של השתתפות בצער. בעבר הרחוק היינו עושים את זה בשיחת טלפון אישית. אבל בשביל מה יש סלולאריים? כדי לכתוב עליהם מסרים.

ואני שואל את עצמי: 1. מה היה עושה המנכ"ל המודח לעובד מן השורה שהיה מעז להביע את דעתו החריפה במאמר פומבי באינטרנט, בלי רשותו? 2. האם אפילו אחד מן המזדעזעים מפיטורי המנכ"ל היה מזדעזעים מפיטורי העובד? 3. האם נוחי דנקנר היה טורח להשיב ב-SMS קצת מאוד, קצרצר, לעובד מן השורה שפוטר כי חשקה נפשו להתבטא באינטרנט?

התשובות ידועות לכולנו.