שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כלום לא קרה

    בכל שנה אריאנה מלמד חוזרת ללילה ההוא, בו רבין נרצח, וליום שאחרי שנמשך מאז, בו הכל התכסה בשקרים מוסכמים, פולחן אישיות מתועב ומלל חסר אחריות. זה לא זיכרון, זה רק ספין

    הלילה ההוא, ייקחנו האופל. בשלוש לפנות בוקר, אחרי שהמכוניות סביב הכיכר התמעטו, התיישב שם – ככה באמצע, סתם באמצע על מרצפת מוכתמת, ילד אחד עם גיטרה. בן 16 בערך, שיער ארוך, פנים דומעות, שלושה וחצי אקורדים. בצעדים איטיים, כאילו פסעה בתוך מים, התקרבה אליו ילדה שנראתה בת גילו והוציאה נר וגפרורים מתוך התיק שלה. "אפשר?", שאלה, נזהרת מאד מלהיכנס אל פיסת הטריטוריה שתבע לעצמו. הוא הנהן, היא התיישבה. בבוקר כבר היו שם כמה מאות ילדים כמוהם. למחרת היו אלפים. ביום השלישי היו רבבות, ונהרות של נרות שבערו כך שהכיכר כולה להטה במין אקלים משלה, כאילו נשתבשו שם סדרי עולם ומיקרוקוסמוס חדש של אבל וזעם מתקיים בה.

     

    ביום הרביעי כבר קראו להם "נוער הנרות". בבלבול הציבורי הכללי של הימים אחרי רצח רבין, תלו בילדים הללו תקוות גדולות. 12 שנה אחרי, מליוני מלים ותמונות ושקרים אחרי, אני קוראת סקר שפורסם כאן, ב-ynet יהדות, לפיו הרצח הוא השבר הגדול של בני 45 פלוס, ופחות מזה של הצעירים שהיו מבוגרים די הצורך לראות את המראות, לבכות ולכעוס אבל לא להבין.

     

    חשבנו שיהיה בסדר

    בשבת אחרי הצהריים, 4 בנומבר, שכנעתי את עמוסי שהגיע הזמן שיראה הפגנה אמיתית. ההפגנות של ירושלים עירו, אמרתי לו, בכלל לא מתקרבות בעוצמתן למה שיש בכיכר. הוא היה בן 17. אחר כך, אמרתי, נלך לשתות משהו ב"ביבר", לא רחוק מן הכיכר. הגיע הזמן לעשות לו היכרות עם וודקה-תפוזים.

     

    בקיץ שלפני ההפגנה ההיא נסע עמוסי לראשונה בגפו לפסטיבל ערד. ילדים נמחצו שם למוות בגלל להיטות יתר של אמרגנים, שלא חשבו כלל על בטיחותם של ילדים נלהבים. אני זוכרת שיחות טלפון בהן היה כעוס וכואב ומאוכזב מבגידתם הגדולה של המבוגרים: רציתי, אבל לא יכולתי, לספר לו שהבגידה הזאת היא חד פעמית ובאמת טראגית. לא יפה לשקר לחברים, ועמוסי היה חבר שלי מאז שהיה בן 13.

     

    בחיוך שלו - מן היפים שראיתי מעודי - ראיתי שמחה ותחושה של הקלה, כי החודשים והשבועות שלפני העצרת הגדולה והשמחה בכיכר היו קשים. מי שרצה לראות, ראה הקצנה מטורפת של אלימות מילולית ואיומים אפוקליפטיים ומכונית של ראש הממשלה מטולטלת בידי בריונים זועמים ופחד, לא מעט פחד. כך שהיינו צריכים להחזיר את השפיות לדיון הציבורי, ולשם כך היינו צריכים להתכנס בהמונינו ולשיר המון שירים ביחד כדי שיהיה טוב, במין פסטיבל שלום ואחווה ולא לאלימות שכזה, וחשבנו שיהיה בסדר. טעינו מאוד.

     

    הבגידה

    היה מקסים. באמת. האויר היה רווי במין הבטחה למחר קצת יותר טוב. התפזרנו בצורה מסודרת לצלילי "יש לי ארץ טרופית יפה" של יהודית רביץ שבקעו מן הרמקולים, אחרי "התקווה", אחרי שכולם ירדו מן הבמה עוד המשיכו להשמיע מוזיקה מוקלטת עליזה – והלכנו לשתות. שמחים וטעונים באדרנלין של הפגנות, כזה שגורם לזרים גמורים לחייך זה אל זה סתם כך, כאילו היו שותפים להרפתקה גדולה.

     

    כמה דקות אחר כך, זרים גמורים החניקו צעקות "לאאאאא" ומיהרו לספר זה לזה את מה ששמעו, את מה שאמרו להם בטלפונים סלולאריים גדולים וכבדים, את מה שקיוו שהוא שמועה מרושעת, מטורפת.

     

    בפאב אחד, לא רחוק מן הכיכר, לא ידעתי אם זה הזמן לחבק את עמוסי או להניח לו להבין בשקט את מה שבקושי הבנתי בעצמי. מסביב כולם בכו, ודיברו זה עם זה וסיפרו זה לזה שהם לא מאמינים ולא יכול להיות. וכן, זרים גמורים התחבקו בבכי. והעיר מלאה מכוניות שיושביהן נוסעים ומקשיבים לרדיו בעינים קרועות לרווחה וידיהם מאהילות על הפה, והם נראים קצת כמו ב"הצעקה" של מונק.

     

    מה יכולתי לומר לעמוסי, כשפתאום נודע שהמתנקש הוא אחד משלנו, מאלה שפעם כללנו אותם בהגדרת "מלח הארץ"?

    אני חוזרת אל הלילה ההוא כמו שניצולי טראומה חוזרים ומספרים לעצמם ולאחרים מה היה, רגע אחר רגע, ברעידת האדמה, בתאונת הדרכים, בצונאמי, בקרב המיותר. אני חוזרת ונאחזת ברגעים ההם כי למחרת – כבר למחרת – התחילו לכסות את הכל בשקרים מוסכמים, במלים ריקות ומנחמות, בפולחן אישיות מתועב, בדיון ציבורי ריק מתוכן ומלא מלל חסר אחריות.

     

    ככה עד היום, עד שהכל נמאס, עד שבהחלט צריך לכבות את הטלוויזיה כשאהרל'ה ברנע חוזר לכיכר ומוצא שהיא ריקה. האקלים המטורף, הרגעי שלה נעלם מזמן. הוא קיים, אני חושבת, רק בזכרונם של מעטים שהתעקשו לבלות בכיכר בכל השבוע אחרי הרצח. אני התעקשתי, ושכנעתי את עורך העיתון בו עבדתי שמתרחשת שם תופעה ייחודית שיהיו לה הדים והשלכות חיוביות בהמשך. טעיתי מאוד.

     

    לא ראויים

    כמה חודשים אחרי הרצח הגיע ביל קלינטון, אז נשיא ארצות הברית, לביקור בישראל. עמוסי היה תלמיד שמינית, קלינטון אמור היה לבקר בבית ספרו, מישהו מקול ישראל ראיין אותו: רהוט, צלול ואינטליגנטי ומתעקש על חופש ביטוי. ככה הוא נשמע קצת לפני שהיה בן 18, ושמחתי לשמוע אותו במין גאווה משונה, רבע-אימהית שכזאת. למחרת טלפן לי לספר שמישהו ממפלגת העבודה התקשר אליו ושאל אם הוא מוכן לומר כמה מלים בכנס שיפתח את מערכת הבחירות. הוא התלבט: הרי טרם הצביע. וגם מפלגת העבודה, כבר ידע, איננה הבחירה האידאלית שלו. והוא לא בדיוק נער נרות טיפוסי. והאם מה שיש לו לומר חשוב באמת?

     

    מה שהיה לו לומר הוא, בתמצית, שגם אחרי רצח רבין וערב הגיוס לצבא, הוא וחבריו ימשיכו להגשים את התקוות שתלו בהם, אבל לא בכל מחיר. שהם לא מוכנים עוד לצאת למלחמות מיותרות. שבעיניו מנהיגים ראויים הם רק אלה שבאמת חותרים לשלום, וששומה על המנהיגות שלו להוכיח זאת כדי להיות ראויה לאמונו.

     

    אמרתי לו שאין דברים חשובים מאלה. קצת עזרתי בניסוח, אבל לא בתוכן, שהיה כל כולו של נער אחד, שהיה מקסים ומרוגש וחמור סבר ומשכנע ויפה להלל, עד כדי מחיאות כפיים סוערות של הנאספים בכנס הזה. הייתי ביניהם. באמת רק בגלל עמוסי.

     

    כל המנהיגים שקמו לשתי מפלגות השלטון מאז לא היו ראויים לאמונו של עמוסי. הם המשיכו לשלוח את בני המחזור שלו ואת הצעירים מהם למלחמות מיותרות. והם לא ידעו כיצד להיות לסכר בפני אשד השקרים שאפף את רצח רבין והפך לעניין עצמו: הדיון הציבורי הריק שבו מתחרים על מציאת מלים נרדפות לאחווה ודמוקרטיה במקום שאין בו באמת דברים כאלה, רק מלים כאלה. הנחלת מורשת רבין לצעירים במקום שאין מורשת כזאת, מפני שרבין לא היה הוגה דעות או מחנך דור, אלא מי שזיהה אפשרות לשינוי מחשבתי עצום והימר על השינוי הזה. זה הכל. אי אפשר לטוות סביב זה משנה סדורה מבלי לשקר.

     

    כל המנהיגים שקמו למפלגות מאז טיפחו בהתמדה גדולה, בעוז ובנחישות, את

    תרבות הספין: פולחן האישיות של רבין הוא חלק ממנה. אם יש לכם ילדים בתוך מערכת החינוך, אם אתם מרגישים בחילה קלה לנוכח ארועי יום הזכרון הממלכתי שמתחיל בלא-לשכוח-חולצה-לבנה ומסתיים בבהייה בלאריסה טרימבובלר באחד הערוצים, אם אתם לא יודעים כיצד מונעים את הרצח הפוליטי הבא, אם בדיחות הזרע-של-יגאל מצחיקות אתכם נורא, אתם (ואני) קורבנות של הספין התרבותי הענק הזה, בתוכו מתגמד הרצח לכלל נקודה קטנה ולא רלוונטית בחיינו. אז מה היה לנו? איש אחד ירה באיש אחר בגלל ויכוח על דעות, ויש דעות לכאן ולכאן, אבל - כך יטעימו לילדיכם – לא מדברים בידיים ובאקדחים אלא בפה, וחשוב נורא לגלות מנהיגות ואמפתיה, מעורבות וחיבה גדולה למדינה ולכדור הארץ, ורבין היה סבא טוב שנורא עזר למדינה.

     

    וכשעמוסי אומר שנמאס לו, וכשאני אומרת לעורך שלי שבא לי להקיא ונמאס לי לכתוב כל שנה, כי מה הטעם – אנחנו אומרים בעצם שטעינו מאוד. פעם חשבנו שהרצח עתיד לטלטל את החברה הישראלית, לחשוף עד מאוד את השסעים הקיימים כי צריך לחשוף אותם, לא לטייח – ולהבהיר לכולם ש"לא תרצח" הוא עדיין ציווי עליון, ואין בלתו. טעינו.

     

    איזה פחד

    את בני לא שיגרתי לטקס הזכרון. הוא לומד בכיתה ב'. לא שכחתי חולצה לבנה, אבל ברגע האחרון, כששמעתי אותו אומר "יצחק רבין" בהטעמה מלרעית תקנית שכזאת, החלטתי ש"והגדת לבנך" הוא חובה שחלה קודם כל עלי, לפני שאני מפקידה אותה בידי מערכת החינוך ותעשיית הספין שלה.

     

    במקום טקס, סיפרתי לו על הלילה ההוא, על העצרת בכיכר, על עמוסי. כמו ניצולת טראומה, בפרטי פרטים. וסיפרתי לו גם על "שיר-לשלום" שמילותיו נמצאו על דף בכיס של חליפה לא ממוגנת. ועל הדם. ועשינו גוגל ומצאנו תצלום של הדף המוכתם. "אבל למה לא שמרתם עליו", הוא שואל ומאשים את כל המבוגרים באשר הם. "כי טעינו", אמרתי לו. "כי טעינו מאוד". "ואם ניסע לכלא של יגאל עמיר הזה עם ספר תורה ונזכיר לו שאסור לרצוח, הוא יתחרט?" שאל. "אני לא חושבת", אמרתי. "הוא מכיר את הספר הזה היטב, טוב ממך וממני". "ויש עוד אנשים כמוהו שחושבים שמותר לרצוח?", רצה לדעת. אמרתי שכן. "אמא'לה". אמר. "אמא'לה, איזה פחד".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים