שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הולך ומתפרק
    עם גיד אכילס פגוע, ברך אחת כואבת וברך שנייה כואבת נורא, איל חלפון ממשיך לצעוד בדרך שיש לה שני סופים אפשריים: או שהוא יגמור את שביל ישראל, או ששביל ישראל יגמור אותו

    גיד אכילס הוא הגיד החזק ביותר בגוף. הוא בנוי לעמוד בלחצים מדהימים: בשעת ריצה, קפיצה - או אם להידרש לדוגמה קצת יותר אישית, כשמנתרים מסלע לסלע בירידה מהתבור - מופעלים עליו כוחות בעוצמה של פי תשעה ממשקל הגוף. בדרך כלל הוא עומד בזה בשלום, אבל כמה שגידים הם חזקים וגמישים, אלסטיים הם לא. ופה מתחילה הבעיה.

     

    תנועות חדות, אלכסוניות או רוחביות, עושות לגידים את המוות. הם גם דורשים חימום לפני היציאה לדרך, ופועלים במיטבם עד גיל 40. אחר כך זה כמו מכונת כביסה: ממשיכה לעבוד, אבל עושה הרבה רעש. אתה קצת מעמיס עליה, והיא עלולה לשבוק. ואני העמסתי, בהחלט העמסתי. לבנה, צבעונית, ובהרתחה יומיומית.

     

    דוקטור גורדין, האורתופד של קופת חולים, דווקא לא העמיס עלי יותר מדי. האבחנה שלו היתה מהירה ופשוטה: דלקת חריפה. גם הטיפול שהציע היה פשוט, אם כי לא ממש מהיר: מנוחה רבה. כמה רבה? לפחות חודש.

     

    גורדין הוא רופא חביב ומנוסה מהדור הישן, שמעדיף לתת לזמן לרפא את הפצעים ולא ממהר להזריק קורטיזונים או לשלוף אזמל מנתחים. עד לאחרונה הוא קיבל את הפציינטים שלו בסלון ביתו, בשדרה תל אביבית נאה, עם אגרטלי זכוכית ופוטלים של שנות ה־60. המעבר לקליניקה עם כיסאות פלסטיק כתומים בחדר ההמתנה נראה כשינוי שנכפה עליו, ממש כמו מחשוב התיקים הרפואיים (פעם רופאים היו מקבלים את פניך במבט בוחן ובברכת מה שלומך. היום פרצופם תקוע בצג המחשב והם ממלמלים "חכה רגע בבקשה, עוד לא עלו כל הנתונים שלך").

     

    נחתי קצת פחות ממה שגורדין דרש, אבל לא הייתי צריך לחכות שהנתונים שלי יעלו שוב במחשב שלו כדי לדעת שאין שינוי ניכר במצב הדלקת, מה עוד שעכשיו הקרסול כאב גם כשלא דרכתי עליו. אז עברנו לכדורים, תחילה מסוג אחד ואחר כך מסוג אחר. יקרים להחריד, וקטלניים למערכת העיכול.

     

    המשכתי לנוח והימים חלפו. זוגתי כבר היתה על מזוודות בדרך לנסיעה ארוכה להשתלמות מקצועית; מעתה אני אהיה זה שייקח את הילד לגן בבוקר ויחזיר אותו משם אחר הצהריים. השיבה לשביל ישראל, שלא לדבר על השלמת ההליכה בו, נראתה רחוקה מתמיד.

     

    "נראה לי שאני מוותר", הודעתי בבית.

     

    "לוזר", אמרה לי מי ששום דבר לא יעצור אותה.

     

    היי דוקטור התחכמות

    אני חי לצידה של רכבת הרים אנושית. לוקומוטיב עם מנוע צעיר, שנע קדימה בנחישות ובעמידות מהסוג שלא מייצרים יותר. הוכחה חיה לכך שלא צריך אימונים, גם לא כושר, רק כוח רצון. כשהעניינים מסתבכים אני מתחיל לייבב, ואילו היא חורקת שיניים. פעם רכבנו יחד על אופניים לאורך חופיה המערביים של אירלנד. ירד גשם סוחף, הרוח הכתה בפנינו, והאופניים ששכרנו היו מהמחורבנים שרכבתי עליהם אי פעם. אני ייללתי כהוגן ועסקתי רוב הזמן במציאת טנדר שיקפיץ אותנו ליעד הבא; הקשוחה נשכה שפתיה ורכבה קדימה בלי להעיף מבט אחד לצדדים. מידה אחת של הנאה לא היתה ברכיבה ההיא, ובכל זאת לא עלה בדעתה לעצור. אז לה אני מודיע על פרישה ועוד מצפה להבנה? בחיים לא.

     

    עברתי לפיזיותרפיה. לכל קופות החולים יש היום מכוני פיזיותרפיה נאים ומשוכללים, והם מציעים שלל טיפולים שבהחלט יכולים לפתור בעיות רבות - אם אתה רק מוכן להתאזר קצת בסבלנות. למשל, אם הבוקר נתפס לך הגב, בעוד חודש וחצי יש תור פנוי וישמחו לטפל בך. אם יש לך בסך הכל דלקת בגיד אכילס, לא משהו שמשבית לחלוטין את חייך, תיאלץ לחכות קצת יותר. ככה זה ואין מה לעשות, אלא אם אתה מכיר מישהו בקבלה או מנדנד ללא הרף או מאיים קצת.

     

    אני לא מכיר אף פקיד קבלה במכון הפיזיותרפי ולא אוהב לנדנד, כך שנשארה אופציה אחת - ובה דווקא יש לי מיומנות מסוימת וגם ניסיון מוכח. ואכן, כבר באותו יום נמצאה שעה פנויה בלוח הטיפולים העמוס, ובחור יעיל בשם נמרוד לקח על עצמו להחזיר אותי לשביל. הוא עיסה את הקרסול, חימם אותו, ופקד עלי לבצע תרגילים ממושכים (עם הכאב ולמרות הכאב) כדי למתוח את הגיד בחזרה ולהשיב לו מהגמישות שאבדה.

     


    איור: צחי פרבר

     

    אחרי כל המזמוזים האלה ניגש נמרוד לדבר העיקרי: מכות חשמל. או אם להיות קצת פחות דרמטי, גירוי העצב בעזרת זרם נמוך אך טורדני ביותר. כך או כך, קשה לומר שבמסגרת התוכניות שלי להליכה בשביל ישראל היתה אחת שבה אשב עם רגל מחוברת לאלקטרודות ופיזיותרפיסט צעיר ישאל אותי: "נו, אפשר להגביר קצת את הזרם?".

     

    טעון מחדש שבתי לביקורת אצל גורדין החביב, שקבע לשמחתי שהגיד יהיה בסדר אם רק אשמור עליו ולא אעמיס עליו יותר מדי. "לעומת זאת", הוא שב ושקע ארוכות בצג המחשב העמוס, "יש לי תור פנוי בשבילך בשבוע הבא, ונוכל לעשות את האורתוסקופיה לברך".

     

    "הברך? מה פתאום הברך עכשיו? הברך בסדר גמור".

     

    "לא כואבת? לא נפוחה אחרי ההליכה?".

     

    "כן, בטח שכואבת. גם השנייה, אבל התרגלתי. דוקטור, אני חייב לגמור את השביל הזה עד סוף השנה. גם ככה אשתי קוראת לי לוזר".

     

    "איך שאתה רוצה", אמר גורדין, כיבה את המחשב, נשען לאחור וחייך. "רק תזכור שהשנים עושות לגוף את שלהן, ידידי".

     

    זהו, יותר הוא לא היה צריך להגיד כלום. פעם הוא היה פונה אלי ואומר "ידידי הצעיר". עכשיו נשארנו רק עם "ידידי".

     

    ריש פטיש

    ארזתי תרמיל קטן, מצאתי סידור חד־פעמי לילד שנשאר בלי אמא, והצטרפתי לתור ארוך של חיילים שסיימו חופשת שבת והמתינו לאוטובוס המאסף בדרך לנצרת. כעבור קצת יותר משעה עבר המאסף את צומת המוביל, טיפס קצת בהרים, והוריד אותי בדיוק במקום שבו פרשתי משביל ישראל לפני מה שנראה כמו המון זמן.

     

    אחרי חימום ארוך, שבוודאי נראה מוזר ביותר לעדר הפרות שעמד שם, יצאתי לדרך בצעדים מהוססים ומדודים. חציתי חורשה יפה, עם עצים שהטילו צל כמו באירופה. ירדתי אל גיא נחבא. עברתי בין שורות של שיחי צבר ועצי זית שגזעיהם העבים, המשורגים, העידו שהם כאן כבר שנים רבות. הנוף כולו נותן לך כאן תחושה שנכנסת למנהרת הזמן, שככה, פחות או יותר, נראו פני השטח גם לפני עשרות שנים. גם לפני מאות, כשתנאים ואמוראים הלכו כאן; כשהסנהדרין, כנסת ישראל של אותם ימים, קבעה כאן בציפורי את משכנה.

     

    החברה היהודית שלאחר חורבן בית המקדש התאוששה ופרחה במרחב הזה. המצב היה כל כך טוב עד שרבי יהודה הנשיא אפילו שקל לבטל את תענית ט' באב. את המהלך הקיצוני הזה הוא לא הצליח לממש - בכל זאת, עם אוהב תעניות אנחנו - אבל מה שהוא כן הצליח לממש היה חשוב בהרבה: עריכת המשנה וחתימתה. איש אחד, רב עוצמה וסמכות, פשוט החליט במקום הזה שזהו זה. התורה שבעל פה חתומה. נסו לדמיין מישהו עושה מהלך דומה היום, כשהחלטות הלכתיות פשוטות בהרבה נגררות ונסחבות שנים ואיש לא מעז לשחרר עגונות ממאסרן. על מישהו כמו יהודה הנשיא אפשר רק לחלום.

     

    מציפורי, העיר שחורבותיה בהחלט מעידות על ימיה המפוארים, ממשיך שביל ישראל ומטפס אל מצפה ריש לקיש. גם אם אתם מנוכרים לחלוטין לעולם התלמוד, את האיש הזה כדאי להכיר. הוא היה גברתן ושודד דרכים; בתלמוד הבבלי הוא בכלל מוצג כגלדיאטור, לודר שלחם באריות בזירה, עד שיום אחד ירד לרחוץ בירדן ופגש שם את רבי יוחנן. לא ברור מה בדיוק קרה שם במפגש בין השניים, אבל בסופו שידך רבי יוחנן לריש לקיש את אחותו, והעבריין המועד הפך לתלמיד חכם. סיפור יפה, שכמו הרבה סיפורי תלמוד אמיתיים, הוא רק פתיחה למחלוקת הלכתית ומאבקי אגו שיובילו את השניים לקרע בלתי ניתן לאיחוי.

     

    המשכתי ללכת. ממצפה ריש לקיש ליער הסוללים, ומיער הסוללים אל מעיינות נחל ציפורי. להוציא כביש אחד, קצה שכונה ומושב אחד עם "הרחבה" - מושג התיישבותי שמשנה בקצב מסחרר את פני הבנייה הכפרית בישראל - הנוף נותר תנ"כי רגוע.

     

    אני, לעומת זאת, ממש לא הייתי רגוע. באותו יום היתה אמורה להתקבל ההחלטה הסופית של איזה גוף אמנותי בינלאומי לגבי פרויקט קולנועי שהייתי מעורב בו. זה היה סופו של תהליך ארוך, עמוס שלבי ביניים, סינונים מוקדמים והרבה תקוות. אפשר לומר שזאת היתה מההחלטות שיכולות לסדר את החיים לשנה־שנתיים - לי, או למישהו אחר. עמוס גיתאי, למשל. אחד שהאירופאים, ורק הם, מצליחים להבין את כישרונו העצום.

     

    כל הדרך הדחקתי את המחשבות על ההחלטה הגורלית, והשתדלתי ככל יכולתי להתמקד בנוף. אין ספק שהליכה עם תרמיל ומקל - לבד, בשקט, באמצע נחל ציפורי - היא דרך מוצלחת בהרבה להמתין להודעה חשובה מאשר לשבת בבית מול הטלפון.

     

    אסמע אל יהוד

    עברתי ליד מעיין שנקרא עין אום חמיד, וליד בריכה ששמה עין יבקע. המשכתי עוד כמה קילומטרים מערבה, מעל אפיק הוואדי שיש בו יותר מי שפכים ממים שאתה רוצה ללכת לידם. ירדתי אל גשר מקסים בנוי מקשתות, ולידו טחנת קמח שהקימו הנזירים הכרמליתים, ובחור חסון מקריית טבעון הפך אותה למרכז אירוח קטן ומוצלח.

     

    קצת לפני טחנת הקמח פגשתי שני בדואים שבאו, במצוות נשותיהם, לקטוף בוואדי עלי חוביזה. הם בדיוק התיישבו להפסקת הצהריים שלהם, ובאדיבותם הזמינו אותי להצטרף אליהם. ישבנו, אכלנו, דיברנו על החיים כמו שמדברים במפגשים מנומסים שכאלה, ואז הסלולרי צלצל. מישהו מגלי צה"ל רוצה לראיין אותי. הם שמעו על הפרויקט הקולנועי, יודעים שיש תחרות, ומאוד ישמחו לשמוע קצת פרטים בשידור חי.

     

    "תשמע", אמרתי למראיין מעבר לקו, עושה את עצמי אדיש לרגע, "אני פה באמצע איזה נחל בצפון, דברו איתי אחרי שתהיה החלטה".

     

    "אחרי זה לא יעניין אף אחד".

     

    "גם אם ניבחר?".

     

    "אתה חושב שיש לכם סיכוי?".

     

    "למה לא. זה אנחנו או עמוס גיתאי".

     

    "ומה דעתך עליו?".

     

    "על מי?".

     

    "על עמוס גיתאי".

     

    "אנחנו בשידור?".

     

    "כן".

     

    אה־הא. אז מה דעתי? "תשמע, אולי בכל זאת תדברו איתי אחר כך. אמרתי לך, אני פה באמצע ואדי בגליל".

     

    בשלב זה של השיחה שמתי לב שאני שומע אותה מעוד מקום: הבדואים הדליקו את הרדיו במכונית שלהם והאזינו לראיון, כנראה רק כדי להיות בטוחים שאני לא עובד עליהם כשאמרתי שמדברים איתי מהרדיו. כשגלי צה"ל עבר למבזק או לאייטם הבא, הם יצאו מהאוטו וחזרו אלי מחייכים, מניפים אצבע כלפי מעלה. לרגע חשבתי שהם שמעו משהו שהחמצתי. שכבר הודיעו מי נבחר, וזה הפרויקט שלנו.

     

    "מברוק", הם אמרו, "היית ברדיו, באמת היית".

     

    עוד שעה ארוכה, אפילו שעתיים, נמשכה הדרך. כשכבר הלכתי וקרבתי אל מורדות הכרמל הגיע טלפון נוסף, מהמשרד. הם נורא מצטערים, אבל בחרו בהצעה השנייה. של עמוס גיתאי למשל.

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "קבעו לי את התור בגיל 28. איך אצלך?"
    איור: צחי פרבר
    מומלצים