מחקר: נשים פסימיות יותר לגבי העתיד

העתיד צופן בחובו אי-ודאויות רבות, אך חלקן ניתנות בכל זאת לחיזוי. מחשבות וציפיות על העשוי להתרחש בעתיד מבוססות פעמים רבות על אשר אירע בעבר. כשהעתיד צופן איומים, הפעולה המנטלית של לדמיין "מה יהיה אם..." מלווה פעמים רבות בתחושות של דאגה ובתכניות מניעה. לדוגמה, אם אדם רימה אתכם בעבר, ואתם נתקלים בו שוב כעבור זמן, סביר להניח שתיזכרו במעשה הרמייה, ותחשבו על העתיד. מחשבות אלו יכללו דאגה ("האם הוא שוב מתכוון לרמות אותי?"), וייתכן שתחליטו לנקוט התנהגות מונעת.

כעת עולה ממחקרה של קריסטין הנסן לגטוטה (Lagattuta), המתפרסם בכתב-העת Child Development, כי ילדוֹת ונשים נוטות יותר מאשר ילדים וגברים להאמין שאירועים שליליים בעבר מנבאים את התרחשותם של אירועים שליליים בעתיד. מִמצא זה עשוי להסביר, מדוע ילדות ונשים מדווחות שהן מודאגות יותר ובעוצמות גבוהות יותר מאשר ילדים וגברים, ומדוע הן תופשות מצבים כמאיימים יותר.

בשני ניסויים נבחנה השאלה, האם האופן שבו ילדים (וגם מבוגרים) חושבים על העתיד מושפע מהיזכרותם באירועי העבר.

בניסוי הראשון נטלו חלק 48 ילדים בגילי ארבע עד שש ו-16 מבוגרים. בפני כל משתתף הוצגו 6 סיפורים, כסדרה של כרטיסיות צבעוניות. הדמות הראשית בכל סיפור חוותה אירוע עצוב בעברה. כעבור זמן רב פגשה שוב באדם או בחיה שגרמו לחוויה השלילית. לדוגמה: "זהו סיפור על דוִד. יום אחד דוִד הביא את הדובי האהוב עליו עמו לגינה, ושיחק איתו בארגז החול. לפתע הגיע ילד ג'ינג'י. הילד הג'ינג'י לקח את הדובי של דוד ולא החזיר אותו! דוד חש עצב רב. כעבור זמן רב דוד וחברו הנרי שיחקו עם מכוניותיהם בגינה. הם נהנו מאוד. לפתע ראה דוד ילד ג'ינג'י..."

לכל סיפור היו שני סיומים אפשריים: סיום רִגשי וסיום התנהגותי. בסיום הרגשי הדמות הראשית מתחילה לחוש דאגה. בסיום ההתנהגותי הדמות הראשית נוקטת בפעולה ספציפית. למשל, דוד מחביא את המכוניות שלו מאחורי עץ. כל משתתף האזין לשלושה סיפורים שלהם סיום רגשי ולשלושה שסיומם התנהגותי.

לאחר קריאה בקול של הקטע בסיפור שבו מתרחש האירוע השלילי, נשאל כל משתתף מדוע הדמות הראשית עצובה. מטרת השאלה היתה לוודא שהמשתתפים (במיוחד הילדים) הבינו את הסיפור. עם סיום הסיפור נשאלו המשתתפים מדוע הדמות הראשית החלה לחוש מודאגת (בסיום הרגשי) או מדוע היא נקטה פעולה מסוימת (בסיום ההתנהגותי). לבסוף, לאחר שהסבירו את הרגשות או ההתנהגות של הדמות הראשית, התבקשו המשתתפים לנבא כיצד יגיב חבר ניטרלי של הדמות (שלא נחשף בעבר לאותו אירוע קשה) במצב זה.

למשל, בסיפור על דוד הם נשאלו: "ומה בנוגע להנרי? גם הוא ראה את הילד הג'ינג'י. האם לדעתכם הוא חש בסדר או מודאג?" (עבור הסיום הרגשי); או "האם אתם חושבים שהנרי יחביא מהר את המכוניות שלו או שימשיך לשחק?" (עבור הסיום ההתנהגותי).

איום ואי-ודאות

מניתוח הממצאים התברר, ראשית, כי החל מגיל חמש-שש ילדים הצליחו להסביר לפחות פעם אחת מדוע הדמות הראשית חשה דאגה או מדוע נהגה בצורה מסוימת. שנית, ילדים בגיל ארבע התבססו על העבר כדי להסביר את העתיד ב-70% מהמקרים, ובגיל חמש הם עשו זאת ב-90% מן המקרים! כלומר, כבר בגיל צעיר ילדים מסוגלים ליצור אינטגרציה בין פיסות מידע שמקורן בעברו של האדם, מצבו הנוכחי ומחשבותיו על אודות העתיד, כדי להסביר את רגשותיו או את התנהגותו.

עוד מעניין לציין, כי גם הילדים הצעירים ביותר הצליחו לנבא בחלק הארי של המקרים, 60%, שאדם אחר, ניטרלי לאירועי העבר, לא יחוש אותן תחושות או ינקוט אותן הפעולות כמו הדמות הראשית. כלומר, הם הצליחו להבין שמחשבות על העבר והעתיד של אדם אחד אינן נוגעות בהכרח לאדם אחר בעל עבר שונה.

לבסוף, הממצא המעניין ביותר של הניסוי הוא שבכל גיל (ובכלל זה בקבוצת המבוגרים), כשבנות התבססו על אירועי העבר כדי להסביר את העתיד (רגשות או התנהגות של הדמות הראשית) הן התייחסו יותר מאשר בנים אל העתיד כצופן איומים, כרצוף באי-ודאויות וכמושפע מאירועים שליליים בעבר.

הבדלים בתפישת מצבים מסוכנים בפוטנציה

בניסוי השני השתתפו 48 ילדים בגילי שלוש עד שש ו-16 מבוגרים. הניסוי היה דומה לראשון, למעט העובדה שהאדם או החיה שהופיעו בחלק האחרון של הסיפור רק נראו דומים לאדם או לחיה שהזיקו לדמות הראשית בעבר, אך לא היו זהים

להם. המשתתפים התבקשו לנבא כיצד תגיב הדמות הראשית בסיפור לפגישה עם אדם או חיה אלה.

ממצאי הניסוי השני דומים לאלו של הראשון. גם בניסוי זה נמצא כי ככל שמשתתפי המחקר היו בוגרים יותר (מבוגרים וכן בני שש לעומת בני שלוש), כך הם ייחסו יותר את דאגתה של הדמות הראשית בסיפור לאירועי העבר. כמו כן הם נטו להבין כי אדם ניטרלי לא ייטה לדאוג בנסיבות אלו, משום שהתנסויותיו בעבר שונות מאלו של הדמות הראשית.

לבסוף, גם בניסוי זה התברר כי יותר בנות (ילדות ונשים) מאשר בנים (ילדים וגברים) התייחסו אל העתיד כצופן אי-ודאות וכמושפע מאירועים שליליים שהתרחשו בעבר. מעניין במיוחד לציין כי אף שבניסוי זה האדם או החיה שהופיעו בחלק האחרון של הסיפור רק נראו דומים לאדם או לחיה שהזיקו לדמות הראשית בעבר, בנות ציינו יותר מאשר בנים שהדמות הראשית תחוש דאגה, והסיבה לדאגה זו היא מחשבות על אירועי העבר. ממצאים אלה מעניינים במיוחד לאור ממצאי מחקרים אחרים שפורסמו בספרות הפסיכולוגית, שלפיהם בנות (ילדות ונשים) מדווחות על רמות גבוהות יותר של דאגה מאשר בנים (ילדים וגברים), תופשות מצבים עמומים כמאיימים יותר, ובעלות רמות גבוהות יותר של חרדה.

ממצאי המחקר הנוכחי מצביעים על כך שגברים ונשים נבדלים אלה מאלה בתפישת מצבים מסוכנים בפוטנציה, ושתפישות נבדלות אלו ראשיתן כבר בגיל רך.

ד"ר מרים דישון-ברקוביץ היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית ושיווקית. פורסם במקור במגזין "גלילאו"