אני אוהב אותך, אבי נמני

אני לוקח אוויר, הרבה אוויר, מוודא שאין אף אחד ששומע, עוצם עיניים ואומר לעצמי בלחש: אני אוהב את אבי נמני.

עצמי מתעורר בבעתה. טוב, מה חשבתי? שאוכל להסתיר מעצמי סנסציה כזאת? אתה לא יכול לאהוב את נמני, מסביר לי עצמי בנימה עניינית ודידקטית שמתחלפת לאיטה בכעס מהול בעלבון וקצת איומים. אתה לא יכול לאהוב את האויב. נמני הוא האויב, הוא מלך המנוולים. אתה לא אוהב את נסראללה, אז אתה גם לא אוהב את נמני. הבנת?

טוב, אולי לא אוהב, אני מנסה לתקן. אבל גם לא שונא. אתה יודע מה: מעריך. אני מעריך אותו. אני חושב שהוא היה ונשאר סמל בעולם שבו הסמל היחיד הוא הדולר. הוא נשאר נשמה בזמן שכל הנשמות שלך, משמעון גרשון ועד סלים טועמה, הלכו לעזאזל.

עצמי לא מתרשם. הוא עובר להרמת קול, אומר לי שיצאתי מדעתי ושאולי זה חלק ממשבר גיל ה־40 או ממשבר אחר שהוא עצמי לא מודע לו. הוא מזכיר לי שבוגדים דינם סקילה או מוות, ומבקש ממני לחזור על מילות ההמנון ששמענו שנינו ביציעים תוך הקפדה על כל תג ואות: אבי נמני גרמנמני, אחושרמוטה גרמנמני. אחר כך הוא עובר לקול זמירות, שולף מהארסנל של הטריבונה את צלילי שירו הנודע של זוהר ארגוב: כמה יפים יהיו אותם ימים/ שאבי נמני יהיה על גלגלים/ חלום לראות אותך נכה/ הלוואי שזה יקרה/ נמני, שאלוהים ייקח אותך/ נמני אני נשבע, שונא אותך.

עצמי באקסטזה. השנאה לנמני והשמחה לאידו משכיחה ממנו לרגע צרות אחרות. בעיקר צרה אחת: הפועל תל אביב. אני מבין שאין לי סיכוי לשכנע או להתווכח, מבטיח לחשוב על זה, אבל עמוק בתוכי נותר בשלי: אולי אני לא באמת אוהב את אבי נמני, אבל בטוח שאני כבר לא שונא אותו. מעריך, כן, מעריך. אני - עמנואל רוזן, אדום בלב ובנשמה - מעריך את השחקן הכי צהוב שנולד כאן ב־60 שנות מדינת היהודים. ושעצמי יקפוץ לי.

וואלה נשמה

כבר בקיץ, הרבה לפני הפדיחות בליגה, מכבי תל אביב הסתמנה כמעוררת הרחמים הרשמית. העונה עוד לא ממש התחילה כשבשלהי חודש יולי נרשמה היסטוריה בנסיכות הזערורית אנדורה שבהרי הפירנאים: בפעם הראשונה ב־730 שנות קיומה הצליחה קבוצה מהגמדה האנדורית לנצח במשחק כדורגל רשמי במסגרת האירופית. זאת היתה מכבי תל אביב, שחזרה משם מושפלת ונלעגת עם 1:0 ענק. ספר הבדיחות של הכדורגל הישראלי קיבל פרק בונוס משובח למהדורתו החדשה.

אבי נמני, המלך המוכתר של המועדון הצהוב, לא ישכח את הקיץ המר הזה - אבל לא ממש מהסיבה שאתם חושבים. בדיוק שבועיים אחרי ההשפלה בפירנאים צלצל הטלפון במכונית שלו; הקול הבוכה מעברו השני של הקו בישר על מותו הטראגי של ילד בן עשר. ליתר דיוק, ילד שאמור היה לחגוג עשר בדיוק למחרת.

נמני סובב את הרכב ומיהר לנסוע לקריית גת. הילד הזה היה בן טיפוחיו בשנתיים וחצי האחרונות. הוא ליווה אותו לאימונים ולמשחקים, היה בקשר שוטף עם ההורים וגם סייע בהרמת ערב התרמה. החשש שזה ייגמר ברע היה תמיד באוויר, אבל הסוף האכזרי הגיע במפתיע. מחלת הסרטן הכריעה בבת אחת את החבר הקטן של המלך הגדול.

זה קורה לא מעט עם שחקני הכדורגל. על המגרש הם יצורים בלתי נסבלים - קטנוניים, בכיינים, מלוכלכים, נודניקים, מה שתרצו. נמני הוא אחד מהבולטים ברשימת היצורים האלה; לפעמים אתה מסתכל ולא מאמין שמדובר בגבר בן 35, אב לשלושה ילדים. ואז אתה שומע שהטיפוסים האלה, שמסוגלים להפוך שריקה מפוקפקת של שופט למלחמת עולם גרעינית, עושים מחוץ למגרש דברים שבעבורם מדליקים משואות על הר הרצל ביום העצמאות. גם כאן נמני הוא מהבולטים. ומהעקביים, ומהצנועים.

כבר עשר שנים שהוא מטפל בקביעות בילדים חולי סרטן. מטפל פירושו שהוא שומר על קשר שוטף וקבוע, לעיתים יומיומי. מלווה אותם בטיפולים, בשיקום, בבית, ולפעמים גם בדרך האחרונה. בחודשים האחרונים, מאז שהקבוצה שלו זקוקה לשיקום ולטיפול כמעט כמוהם (להבדיל, להבדיל, ברור שלהבדיל), נמני מבלה עם הילדים האלה שלו אפילו יותר מהרגיל. שבוע לפני שהתיישבתי לכתוב את השורות האלה הוא אמר לחבר קרוב שאין כמו השעות שהוא מבלה איתם כדי לתת פרופורציה לחיים, ואפילו להריסות מפעל חייו - מכבי תל אביב. המצב של מכבי, אמר נמני לחבר, הוא לא נעים אבל לא נורא. יש דברים נוראיים יותר בחיים.

אתם צודקים, זה נשמע קצת דביק וקצת פתטי. ובכלל, לפעמים נדמה שהקריאה "לשמור על פרופורציות" היא ההתגוננות הקלה ביותר כנגד כישלון. כשמצליחים, אין בדרך כלל פרופורציות. יש אופוריה ואנשים עולים לדרגת אלוהים. נמני היה שם, בדרגה הזאת. עכשיו הוא גולש לאט־לאט מטה, לאדמה שאותה מעבדים בני אדם, בני תמותה. מצד שני, לא כל מי שנתון בתוך כישלון עמוק של מפעל חייו מתעל את התסכול שלו לעבודה חשובה עם ילדים מוכי גורל. במגרש, נמני המתוסכל מגיב הרבה פעמים בגועל נפש שמוליד כרטיסים אדומים. מחוץ למגרש, בא לי לתת לו כרטיס ברכה. עצמי כמובן מתנגד למחווה, וממלמל משהו על צביעות. שימלמל.

סליחה, יש כאן מפנדל?

אבי נמני הוא המרואיין שלא היית רוצה לקבל כמראיין. סיוט. יבש, מגומגם, נטול הומור, כריזמה של סנדוויץ' פסטרמה, אפס עניין ואפס כותרות. אתה יודע שהוא יודע הרבה יותר, הוא יודע שאתה יודע, ושניכם יודעים שמהראיון הזה לא ייצא כלום חוץ מעוד שתיים וחצי קלישאות חבוטות.

מצד שני, יהיה מעניין ביום שבו הוא יפתח את הפה. הרבה אנשים ירוצו בבוקר לקיוסק לחטוף את העיתון הראשון. כמה מהם יעדיפו להשליך אותו לפח עוד לפני שיחזרו הביתה; חלק אולי ימהרו להתייעץ עם עורך הדין הקרוב למקום מגוריהם; ואחד, אילון "לוני" הרציקוביץ', יעדיף באותו בוקר ספר טוב. רק לא עיתון. ממש לא.

כשהסתיימה העונה שעברה קיבל נמני החלטה: הוא לא יפרוש מהמשחק לגמרי, אבל יזוז הצידה ויתרווח על הספסל, יחזה בצעירים המוכשרים עושים את העבודה וייתן פה ושם דקות משחק מעטות. כך יוכל הקהל שמעריץ אותו עד כלות להתרפק ולהתגעגע, בעוד הוא עצמו לא מזיע ובעיקר לא עושה יותר מדי בושות. החלטה יפה. מפא"יניקית. לא לפרוש בשיא, אבל גם לא למשוך את הקץ. לפרוש לאט, להתפייד, להרגיש עם ותוך כדי להיות בלי.

ואז, הו אז, המלך עשה טעות שאסור למלכים לעשות: הוא החליט להיות הג'נרל־מנג'ר של הקבוצה במקביל להיותו שחקן. לזכותו הוא טען שהציעו לו, אבל רק עיתונאי תמים או אוהד עיוור מהערצה יאמין שמלך כמו נמני יעשה משהו שלא ממש בא לו.

אז כן, המלך טעה. כדי לנהל צריך לדעת לנהל. זאת אמת מורכבת, אבל מוכחת. נמני אפילו לא היה צריך ללכת רחוק כדי לראות את זה: הדוגמה של הרציקוביץ', איש נחמד ותרבותי אבל מנהל קטסטרופה, היתה מתחת לאף שלו. וחוץ מזה, הוא אמור היה לדעת שאפילו מלכים לא יודעים לעשות הכל. למשל, המלך נמני לא יודע לרוץ על המגרש. הפעולה הזאת של תנועה מהירה עם שתי רגליים באוויר? זה זר לו. נמני יודע לבעוט, למסור, להבקיע, אבל לא לרוץ. כששיחק בספרד בסוף שנות ה־90, שם החיבה שלו בעיתוני מדריד היה "הצב". מספרים שמאז ימי פרדיננד ואיזבלה לא היה שחקן איטי כל כך על הדשא הספרדי. נמני ידע את זה, ולא עשה מזה עניין. הוא הוכיח שאפשר להיות שחקן מצוין גם בלי להיות מושלם. אבל אי אפשר להיות מנהל מצוין בלי להיות מנהל בכלל.

גם אם לנמני היה מושג בניהול, אין חיה כזאת "שחקן ומנג'ר" (אלא אם מדובר כמובן בצדוק חממי, שבגיל 77 ממשיך להיות בלם בלתי עביר ומנהל בלתי נגמר של קבוצת הפאר בית"ר עזרא תל אביב מליגה ג'). כשחקן, נמני ידע תמיד להשפיע על המנהלים שלו ולתמרן את המאמנים. כג'נרל מנג'ר שהוא גם שחקן, זה הפך אותו לבדיחה בעיני עצמו. וכמובן שגם בעיני התקשורת העוינת.

הטבלה והייאוש

נמני עשה בקיץ האחרון עוד טעות, שמזכירה לי קצת את החלטתו של אהוד אולמרט לצאת למלחמה כששר הביטחון שלו הוא עמיר פרץ: הוא ידע שזה לא ילך, אבל הסיכוי הקטן שאפילו הימור דפוק יכול להצליח גרם לו לעצום עיניים ולקפוץ ראש לבריכה בלי מים.

אולי זה רק הדמיון החולני שלי, אז למתקשים בהבנת דמיונות חולניים, מצ"ב הסבר קצר: עוד לפני שראתה מהכיוון הלא נכון את הקו האדום בטבלת הליגה, האימפריה הצהובה הגיעה גם לקו אדום כלכלי. ערב פתיחת העונה התברר שהקופה התרוקנה תחת ניהולו של לוני, ולראשונה בתולדות המועדון עם הכי הרבה אליפויות והכי הרבה אוהדים בארץ, ריחפה הסכנה שמכבי לא תוכל אפילו לפתוח את העונה. חיפושיו הנואשים אחרי רוכש או שותף הובילו את לוני לפדיחות שאפילו ההפסד באנדורה מחוויר לידן; ככה הוא מכר למשל את מכבי שלו לאחד פיליפ חבאבו סלומון, ונאלץ לחזור בו אחרי 24 שעות כשהתבררה לו עובדה זניחה: סלומון זה הוא עבריין לשעבר שריצה עונשי מאסר בבתי הכלא של צרפת וארה"ב.

בשלהי חודש מאי האחרון מצא לוני את המושיע, רוני מאנה. איש העסקים רוני מאנה. הכותרות זעקו: מאנה רוכש 50 אחוז ממכבי תל אביב ומזרים 14 מיליון שקלים. הקרחת של לוני הבהיקה מאושר. אוהדי מכבי, כהרגלם, כבר חגגו את האליפות הצפויה. ורק אדם אחד חפן את פניו בידיו וידע שהנישואים האלה יתפוצצו עוד לפני שיספיקו לספור את הצ'קים. אדם בשם אבי נמני.

ישנה כמובן גירסה אחרת. כזאת שלפיה נמני הוא זה שרקח את הבאתו של מאנה לקבוצה, והשניים תכננו למעשה להשתלט על המועדון ולטאטא ממנו החוצה את לוני הרציקוביץ'. נמני נשבע שלא היה לו מושג. כן, הוא מכיר את מאנה היטב. וכן, מאנה מכיר אותו. אבל לא, לא רק שהוא לא יזם את השידוך הזה - לטענתו הוא גם ידע שהסיכוי של הזוג המוזר הזה להצליח הוא כמו הסיכוי של דן חלוץ ועמיר פרץ לנצח במלחמה. אולמרט טעה כשמינה את פרץ, והוא טעה כשנתן ללוני להביא את מאנה למכבי. נמני הוא המלך של מכבי; אם היה מציב תמרור, זה לא היה קורה. אבל הוא לא הציב תמרור. הוא סלל את הדרך.

בהתחלה סיפק מאנה את הסחורה. הוא הביא 12 וחצי מיליון שקל לסגירת החובות, הבטיח עוד שבעה מיליון לרכש של שלושה שחקני איכות בולטים, וגם בונוס קטן - "סלקום" ו"אזורים" כנותנות חסות. אבל דקה אחת אחר כך התחילו לוני ורוני לריב. לוני נעלב, רוני לקח את הכסף, ושחקני הרכש הנוצצים נשארו אי שם בגלובוס והבקיעו גולים מדהימים בחלומות הרטובים של האוהדים המתוסכלים.

השורות האלה נכתבות כשתחתית הטבלה נראית כמו טעות דפוס: מכבי במקום האחרון עם נקודה, הפועל לפני אחרונה עם שלוש. עד שיודפס המגזין ייתכנו שינויים, אבל הם לא ישנו את התמונה. משני עברי הירקון טובעות להן שתי האימפריות התל אביביות של הכדורגל הישראלי, כשליד הגה הקברניט נמצאים רבי חובלים שלא יודעים להשיט חסקה.

אבי נמני חושב שלוני כבר מזמן לא היה צריך להיות שם. הוא יישאר במכבי עד יומו האחרון בכל מקרה, אבל אם תשאלו אותו, יש סיוט אחד שהוא גדול יותר מירידה של מכבי לליגה השנייה. הסיוט הזה הוא מכבי בליגה הראשונה, עם לוני עוד שנה אחת לפחות ליד ההגה.

אין כמעט דבר טוב שקרה במכבי בשנים האחרונות ולא היה קשור לאבי נמני, אבל גם אין כמעט דבר רע שלנמני אין אחריות מסוימת כלפיו. בשנות הסכסוך הגדול עם ניר קלינגר ולוני, כשהשניים טענו שנמני מפעיל נגדם מאפיות של אוהדים, המלך האכזר היה זה שהביא למועדון חלק מהצרות - אבל בעיקר את האליפות. שבועות ארוכים הוא ישב על הספסל, או ביציע, ועדיין היה מלך השערים והשחקן המוביל. מהבחינה הזאת, נמני הוא שילוב בין התלמיד המצטיין למופרע של הכיתה. מין ילד כזה שהמורים לא יכולים איתו, אבל גם לא בלעדיו. הילד שיש לו דיבור צפוף עם המנהל, אבל גם גב חזק של ילדי הכיתה. והנטייה שלו להעמיד פני תם, כאילו מדובר בסתם עוד שחקן שמייחסים לו בחישות יתר, לא נובעת מצניעות - אלא רק מהרצון להמשיך ולשרוד כמי שידו בכל ויד כל לא תעז לגעת בו.

יש בי שנאה והיא תנצח

עצמי מתעורר. הוא תופס אותי על חם עם 1,800 מילה על גרמנמני. הוא מבקש ממני למחוק את הטקסט, אבל מיד. אני מסביר שאין ברירה. הבטחתי כתבה, ואני כבר באיחור. העיתון נסגר.

כדי לפייס את עצמי אני מספר לו שבמשבר הגדול - כשקלינגר זרק את נמני ממכבי, רגע לפני שהוא מצא את עצמו בבית"ר ירושלים - הציע לו איש קשר הצעה מפתה, מאוד מפתה, מהפועל תל אביב. בית"ר עוד היתה אז לפני עידן גאידמק, וההצעה של הפועל היתה כפולה. אתה שומע? כפולה. נמני דחה אותה. הוא באמת אוהב את מכבי ושונא את הפועל, ופשוט לא היה מסוגל לעשות את מה ששמעון גרשון היה עושה עם שק של דמעות תנין אבל בלי למצמץ.

ואז אני אומר לעצמי שאני אוהב את נמני כי נמני שונא אותי. את האדום שבי. ושאני אוהב אותו למרות שהוא מעצבן ולמרות שהוא מכבי טהור, כי בעידן הזה שבו רק הכסף מדבר, צריך שיישאר משהו מהסמל, מהאהבה הפשוטה לקבוצה שלך ומהשנאה הטהורה לקבוצה היריבה. נמני לעולם לא יעזוב את מכבי, כי הוא מרגיש חייב לאוהדים. אני שואל את עצמי אם הוא מכיר שחקן אדום אחד שמרגיש ככה היום. יוסי אבוקסיס, מנסה עצמי להציל את המצב. לא נכון, אני משיב לו: אבוקסיס, לפני שחזר להפועל מהגלות בבית"ר, הלך לכסף הגדול של ג'קי בן זקן וחיים רביבו באשדוד.

אנחנו מסכימים שלא להסכים, ומקווים שאף אחד לא באמת יקרא את הכתבה הזאת. עצמי מבטיח לסלוח על המעידה החד־פעמית. אני מבטיח לו שבדרבי הקרוב אני מקלל את נמני כמו שלא קיללתי לעולם. ובשקט־בשקט אני אומר לעצמי שאם נפסיד בדרבי, זה רק בגלל שאין לנו בהרכב אפילו חלקיק מהנשמה שמביא לצהובים המלך אבי נמני.

יאללה הפועל.