שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מבקרי השירה הלכו לים
    בשני העשורים האחרונים חזרו אצלנו לקרוא בשירים כבמנשרים. שורות מבודדות נשלפות מפה ומשם ומוצגות כמכיתות זכוכית יפות, פיתוי לאינדיאנים, או הדגמה לרעיונות. מנחם פרי מבקש: קראו את כל השיר

    הרדידות ההולכת ומתפשטת של הספרות העברית, וחגיגות רבי-המכר שמשקלם משקל-נוצה, קשורות לא מעט בהתקהות היכולת להקשיב לניואנסים של מצבים אנושיים ושל לשון. המקום הטוב ביותר לראות זאת הוא בשיח העכשווי על שירה. אכן, הוא ברובו דל ומשמים, אבל הוא גם סימפטומטי.

     

    ככל שזה נראה מדהים, עד שנות השישים כמעט לא היו בספרות העברית מבקרים שקראו (בכתיבתם) שירים שלמים. בתים נשלפו משירים, מפה ומשם, כדי להדגים את הביוגרפיה של המשורר, או איזו מסכת רעיונית שיוחסה לו, כאילו כותבים המשוררים אוטוביוגרפיה או מסות פילוסופיות קצוצות-שורה. ההקשר של השיר השלם, ושל תהליך הקריאה בו, שורה אחר שורה, בית אחר בית – של התמורות המתחוללות במהלך הקריאה – כלל לא עניין את המבקרים. לשיר יוחסה משמעות כללית מעורפלת, שנקבעה במסמרות מיד עם קריאת השורות הראשונות, וההמשך היה רק זמזום אמורפי.

     

    וכך יכלו גם הקוראים לשיר את "הכניסיני תחת כנפך", עם "ויהי חיקך מקלט ראשי", כשיר של אהבה עורגת, מבלי שיפריע להם ההמשך המתכחש לאהבה: "אומרים אהבה יש בעולם, / מה זאת אהבה? // הכוכבים רימו אותי"...

     

    בשנות השישים התחוללה אצלנו מהפכה בקריאת שירה, אבל מהפכה קצרת-מועד. לא יותר מעשרים-וחמש שנה שאלו אצלנו "מה זה שיר?", ו"האם אופן האמירה בשיר שונה עקרונית מאופן האמירה בפרוזה?", ובעיקר "האם השוני הזה נובע ממאפיינים כלשהן של לשון השירה, או שמא הוא נעוץ באופן קריאה שונה של קהילות קוראים; ואם אופן הקריאה הוא שאחראי לַשוני, מה מעודד או מצדיק לקרוא דווקא כך ולא אחרת?"

     

    שירים כמנשרים

    בשני העשורים האחרונים חזרו אצלנו לקרוא בשירים כבמנשרים. לפעמים נשלפו שורות מבודדות מפה ומשם והוצגו מול האור כמכיתות זכוכית יפות, פיתוי לאינדיאנים. אך בדרך כלל צוטטו בתים כהדגמה לרעיונות, ובעיקר לטיעונים אידיאולוגיים. קריאה של שיר לא היתה לא כאן ולא כאן.

     

    קראו, למשל, את הערך המתאר את "הספרות הישראלית" באנציקלופדיה 'זמן יהודי חדש' – מפעל עתיר-דפים בחמישה כרכים. האם השירה הישראלית שעליה מדובר שם היא אכן השירה הישראלית בשישים השנים האחרונות? האם זה מה שהעסיק את כותביה או את קוראיה? מה לה ולחוט הרעיוני הדקיק שמוצג במאמר כעיקרה, ואשר אינו מצליח להקיף ולוּ משהו מן העושר היצירתי של שנות השישים והשבעים והשמונים?

     

    דוּגמִית: "בעקבות השירה האישית של 'דור המדינה', ובתגובה לה, הציעה השירה של יונה וולך, מאיר ויזלטיר, דליה הרץ, יאיר הורביץ, מרדכי גלדמן, מנחם בראון (בן), ואהרן שבתאי, שהופיעה מתחילת שנות השישים, מהלך חדש. באמצעות הקונקרטיזציה של המבע השירי עלו לבחינה מחודשת הזהויות שנבנו בשירה שקדמה להם, והתפתח מבע שירי בעל מחויבות מוסרית".

     

    האם לא יכולנו לומר זאת גם על ביאליק, בהשוואה לשירה העברית שקדמה לו, ואפילו לצדוק יותר? הורביץ, בראון, וולך והרץ דווקא כמבע שירי חדש בעל מחויבות מוסרית?

     

    והנה מביא חנן חבר, בעל המאמר, בדל דוגמה קונקרטית – מופת של קריאה של שמינית שיר כאילו היה קונטרס של תנועה רעיונית. הוא כותב: "ב-1973 פירסם ויזלטיר את ספרו 'קח', אחד הספרים הראשונים שראו אור בהוצאת 'סימן קריאה' שעל יד הרבעון 'סימן קריאה': 'קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא / עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה', הורה בו ויזלטיר לקורא, בתוך הבלטת שירתו כמבע מוסרי" (כרך שלישי, עמ' 235).

     

    אבל ויזלטיר כתב שיר שלם, לא שתי שורות. שיר שקורה משהו בין שורותיו ובתיו, ובין פתיחתו לסיומו. השיר הזה אכן נפתח בשורות:

     

    קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא

    עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה:

     

    הוא הוצב בעמוד הראשון של ספר הנקרא 'קח', והוא פונה בגוף שני ובבוטות אל הקורא. בזמנו תפסנו אותו כהסתובבות חדשה של השירה העברית: "אני לעצמי אני שר" כתב זך וגבו אל הקוראים, והנה, ויזלטיר מסתובב ופניו אליהם.

     

    אבל כבר אז, בשיחת רדיו (שהתפרסמה אחר-כך ב'סימן קריאה' 5), הסתייג ויזלטיר מסיכום הפואטיקה של זך באמצעות "אני לעצמי אני שר".

     

    לכאורה ויזלטיר אכן קורא בשורות אלה לקוראיו לנקוט עמדה חדשה כלפי השירים: במקום קריאת שירה מתפעמת ופאסיבית, משותקת מול שורות עתירות-משמעות וסוגסטיביות, הוא מציב אמירה ישירה ופשוטה, קריאה לפעולה דראסטית בעולם בדירבונם של השירים; באמת נדמה שלפנינו "הבלטת שירתו כמבע מוסרי", אולי אפילו קריאה לאיזו פעילות מהפכנית.

     

    אלא שהשורות הללו מסתיימות בנקודתיים. עכשיו מגיע הפירוט, ומסתבר להפתעתנו שהאלימות לא תיעשה בעזרת ספר השירים ובעידודו, אלא דווקא כנגד הספר עצמו. האם היא נועדה לבדוק את עמידותם של השירים, כדי להיווכח שאין הם שירים רפוסים ולא-מתחייבים?

     

    קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא

    עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה:

    יְרַק עָלָיו, מְעַךְ אוֹתוֹ

    בְּעַט אוֹתוֹ, צְבֹט אוֹתוֹ.

     

    זְרֹק אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה לַיָּם

    לִרְאוֹת אִם הוּא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת.

    שִׂים אוֹתוֹ עַל אֵשׁ הַגָּז

    לִרְאוֹת אִם הוּא עָמִיד בָּאֵשׁ.

    מַסְמֵר אוֹתוֹ, נַסֵּר אוֹתוֹ

    לִרְאוֹת אִם יֵשׁ לוֹ הִתְנַגְּדוּת:

     

    לכאורה יש כאן הצבת אתגר לספר השירים שזה עמוד הפתיחה שלו, מעין הכרזה בוטחת על כוחם של השירים שיבואו בהמשך הספר. אמירתם עזה, ברורה. הם לא מתפרקים, לא מתפוררים, אין לשבת מולם במלנכוליה רומנטית. המשורר משבח את מרכולתו.

     

    אבל, רגע: האם ויזלטיר באמת מורה כאן משהו לקורא? האם הוא מסמן או מעצב כאן את הקורא הנאות שלו? ומה עם האירוניה? מה עם האָלוזיה ל"צבוֹטוֹתי וקוֹטוֹתי (או, בּוֹטוֹתי) הלכו לים, קוֹטוֹתי טבע, מי נשאר?" שמא יש כאן בכלל אירוניה סרקסטית למחשבה על הקוראים השוקלים ומעריכים ומפרקים ומנתחים? הסיום מפתיע, מהפֵּך:

     

    הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָר

    וְאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים, וְאִלּוּ אַתָּה

    סְמַרְטוּט בָּשָׂר, אוֹכֵל עָפָר וְזָב דָּמִים,

    בּוֹהֶה עָלָיו נִים וְלֹא נִים.

     

    ניתן למעוך אותו 

    כעת כבר ברור (למי שקורא שיר שלם ולא שתי שורות; למי שקורא שיר): אין כאן שום "הורה בו ויזלטיר לקורא, בתוך הבלטת שירתו כמבע מוסרי"; וגם לא שום שבח-עצמי לשירים. קודם כל, הספר אינו השירים. הוא סמרטוט של נייר, עם סימני דפוס שגם הם אינם השירים. ובאמת ניתן למעוך אותו. ואם ייזרק לים, הוא לא ישחה, אלא יתמרטט ויתפורר; ואם יושם על אש הגז – הוא יישרף. ניתן למסמר אותו ולנסר אותו בקלות, למרות עטיפת-הכרומו הדו-שכבתית. האותיות, הנראות כמו זבובים, הן אך סימני-דפוס למלים, שגם הן סימנים ותקֵפה בהן, וביתר שאת, הבעייתיות של כל פעולה לשונית.

     

    הלוא שירת ויזלטיר בכללותה מערטלת בלי הרף את השיקריות הטבועה בכל מערכת סימנים – מלים, סמלים, היסטוריה, אידיאולוגיה, קודים, טקסטים, ג'סטות ותדמיות (כתבתי על כך ב'סימן קריאה' 18). יש פער לא ניתן לגישור בינן לבין "העולם", בינן לבין משהו "פשוט" שהן אמורות להתייחס אליו, להורות לו. לא רק האותיות והמלים, גם "השירה היא היפוכה של האמירה". היא אינה מבע מוסרי ואינה קריאת-כיוון אידיאולוגית. חוויית "האמת" היחידה שבה היא חשיפת השקריות של כל מערכת סימנים, של כל סמל, דוגמא והוראות.

     

    והקורא הרי לא יעשה כלום עם הספר, כי אי אפשר לעשות, לפחות לא עם שיריו (אותו-עצמו, כאמור, אפשר להשיט על גלי הים). הקורא יבהה עליו נים ולא נים, משום שכאלה הם הקוראים, ומשום שכאלה הם השירים, כמלים, כמערכות סימנים.

     

    גם ה"אתה", שאליו פונה השיר, הוא רק סימן ריק, ג'סטה דיקדוקית, סמרטוט בשר – לא איזו הוויה אוטונומית של 'אני' בעל ממשות. המחויבות המוסרית היחידה של השיר הזה היא חשיפת המופרך שבכל "מבע שירי בעל מחויבות מוסרית".

     

    מבקרי השירה המעטים שלנו, בשנים האחרונות, לא קוראים שירים שלמים. הם בוהים נים ולא נים מול טקסטים פרי הזייתם. למען האמת, אפילו לא פרי הזייתם, כי הלוא רובם ככולם – למעט כמה כותבים בעלי-ברק, כדוגמת אריאל הירשפלד ומיקי גלוזמן – שרים במקהלה מחשבות שאולות, אוכלים עפר מיובא מארצות שמעבר לים.

     

    • המאמר מתפרסם גם באתר הספרייה החדשה

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מאיר ויזלטיר. לא מוסרי
    צילום: מיכאל קרמר
    7 לילות
    מומלצים