שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נלחם על ההיסטוריה

    בספר חדש בא פרופ' יואב גלבר חשבון עם מי שמחריבים בעיניו את הדיסציפינה ההיסטורית - ההיסטוריונים החדשים, הפוסטמודרניסטים וכל מי שחושב שאפשר ללהטט במציאות בהתאם להשקפה פוליטית. "התוצאה הסופית מתונה יחסית לטיוטות הראשונות", הוא אומר

    במה מתנחם היסטוריון ציוני בימים קשים? פרופסור יואב גלבר, מחברו של "היסטוריה, זיכרון ותעמולה", ספר חדש, עב כרס וטעון בזעם שרואה אור בימים אלה (בהוצאת "עם עובד-ספרית אופקים"), מתנדב לשגר לי במייל מכתבים של סטודנטים ערביים שבהם הרביץ תורה בשנת שבתון, בטקסס.

     

    והנה, רחוק רחוק ממוקד הסכסוך, באווירתו המחכימה של מוסד אקדמי פלורליסטי, עולה שעיניהם של הסטודנטים הללו נפקחו לראשונה לריבוי הפנים של הסכסוך המזרח תיכוני. סטודנטית אחת מודה לו בנימוס על פרספקטיבה שונה על המזרח התיכון, סטודנט אחר – באנגלית לא יציבה – מודה על המידע, למרות שהוא לא מסכים עם כל פרט – ומבקש לדעת כמה פלסטינים בדיוק נטבחו בדיר יאסין. גלבר, שמצחקק לא מעט במהלך שיחתנו הטלפונית, יכול להוסיף עוד חיוך של סיפוק – הרי לכם הצלחה זעירה במאבק הגדול נגד המאיימים לקעקע את ההיסטוריוגרפיה הרצינית, את עצם הדיסציפלינה ההיסטורית עצמה, עד שחלילה תהפוך למין נכחד.

     

    מהריסיה ומחריביה

    "היסטוריה, זיכרון ותעמולה" הוא ספר שמוקדש לבחינת האופן שבו צמחה הדיסציפלינה הזאת – ולמתן סימנים במהרסיה ומחריביה. לאנשים המצויים מחוץ לחוגים ללימוד היסטוריה, למי שאינם חוקרים, אומר גלבר כי הספר נושא בחובו עניין גם מעבר לתחום האקדמי: "קודם כל, הוא בא לומר לאנשים, תהיו ביקורתיים. ביקורתיים כלפי מה שאתם קוראים, וכשאתם קוראים ספר היסטוריה, כדאי מאוד שתציצו גם על מה שהוא מסתמך".

     

    ראש מוסד הרצל לחקר הציונות, מי שהיה ראש בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת חיפה, חוקר שספרו על תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה הוא אפוס מונומנטלי בן ארבעה כרכים, מי שהיה חבר מפלגת צומת וחבר ב"מכון לאסטרטגיה ציונית" – מתגלה בספר הזה כאיש זועם. מאוד אפילו. עוד מעט הזעם הזה ישמש, אולי, כתחמושת חדשה במאבק מחודש בין ההיסטוריונים החדשים והפוסט ציונים – כולם ראויים למארה על ראשם, על פי גלבר –לבין ההיסטוריונים החדשים פחות, שעדיין מאמינים בכך שלא הכל פוליטי, וכי עדיין אפשר לכתוב חיבור היסטורי מבלי להכפיף כל עובדה לשלטונה הלא-מעורער של אידאולוגיה נוקשה ורודנית.

     

    הצרה היא שהיסטוריונים ישנים הולכים ומתמעטים במוסדות המחקר הרציניים בארצות הברית ובאירופה, ואי לכך צריך היה להפשיל שרוולים ולצאת לסוג של מלחמה.

     

    ב"היסטוריה, זיכרון ותעמולה" גלבר יורה לכל הכיוונים: היסטוריונים חדשים, על פי השקפתו, נגועים ב"שנאה עצמית, זלזול וציניות". פה ושם הוא סונט ב"נביא" של ההיסטוריה החדשה, מאשים אחר (את אילן פפה) בחוסר כנות בקובלנותיו על רדיפות וקיפוח בידי הממסד, לועג ל"אופנות" בחקר ההיסטוריה ומשפד בקולמוסו את ברוך קימרלינג ושלמה זנד, אילן פפה ויהודה שנהב, עדית זרטל וחנן חבר – וזה רק חלק מן הרשימה הישראלית. יש גם רשימה עולמית, כמובן. מישל פוקו (שתמך בחומייניזם), דרידה (שהגן על פול דה מאן, היסטוריון שהתכחש לעברו הפרו-נאצי), אדוארד סעיד (שפיברק לעצמו זהות של פליט פלסטיני, למרות שמעולם לא היה כזה). כל אחד, והשיפוד המחודד שגלבר מכין לו.

     

    כי על פי גלבר, המיליטנטיות הפוליטית (מייסודו של פרנץ פאנון, "מחבר עור שחור, מסכות לבנות") פגעה בכתיבת ההיסטוריה של העולם השלישי, והיסטוריוניות פמיניסטיות –לא ברור אם ידוע להם על מה הן מדברות, והפוסט-סטרוקטורליסטים והדקונסטרוקציוניסטים יצרו חשדנות אוטומטית כלפי טקסטים במקום ביקורתיות של היסטוריון, והפוסט-מודרניסטים סתם מייצגים "מנוס מסמכות, מעקרונות, מהיררכיה ומחויבות" שמתאים אולי לאמנות אבל לא לגופי-ידע מחקריים. רגע, ועוד לא אמרנו כלום על סתם היסטוריונים ש"נסחפים בזרם האופנתי" ו"מאמצים סיסמאות רווחות" של שיח ז'רגוני נטול משמעות אמיתית.

     

    וכששוחים בים הזה, ממש מתבקש לשאול את גלבר –בסדר, אבל למה הזעם הקדוש?

     

    "זעם? אני לא ראיתי בספר זעם...ייתכן שהיה כעס אבל התוצאה הסופית יחסית מתונה לטיוטות הראשונות, הוא אומר ומצחקק".

     

    ואתה מודע לאפשרות של המהומה שתתחולל סביב הספר?

     

    "אני מניח שכל מי שהפניתי כלפיו ביקורת בספר הזה, יהיה לו מה לומר. נו טוב. אני לא מתכוון לענות להם".

     

    וכך, בנחת, הוא מבטל אפשרויות של עימות מתוקשר, כמו זה שהיה סביב פרשת טדי כ"ץ והטבח שלא היה. מעשה נורא באמת: באוניברסיטת חיפה, במסגרת עבודה לתואר שני, טען כץ כי בכפר הערבי טנטורה אירע טבח של ממש ב-1948. העבודה הוגשה לבחינתם המדוקדקת של מנחיו, והללו לא מצאו בה פסול. להיפך. אלא שוותיקי חטיבת אלכסנדרוני, מי שהיו במערכה בטנטורה, טענו בתוקף שלא היה דבר כזה. נוצרו שני מחנות: חיילים ישנים והיסטוריונים חדשים, והעניין נגרר לבית המשפט – וגם שם, אויה, התברר כי כתיבת היסטוריה היא קרדום אידאולוגי לחפור בו בידי מחזיקי הקרדומים.

     

    גלבר צידד בוותיקי אלכסנדרוני וחשף, על פי דבריו, את כל הכשלים שיצרו את האפשרות שעבודה כמו של טדי כ"ץ בכלל תזכה לגיבוי אקדמי. בתוך כך נפתחה מלחמת עולם בינו לבין אילן פפה, ועל כל השתלשלויותיה תוכלו לקרוא בספר הזה.

     

    פרשת הטבח שלא היה מובילה את גלבר למחשבות עגומות על עתידה של הדיסציפלינה המדעית, כמובן, אבל לאלה, מתברר, יש השלכות לא פחות חשובות בעולם שמעבר למגדל השן. אם אתם שואלים את עצמכם, למה לי לקרוא – חישבו לרגע על מלחמת לבנון השניה מבעד לפריזמה של גלבר.

     

    "הסכנות של מלחמה פוסטמודרניסטית מודגמות היטב במה שאירע במלחמת לבנון השניה", הוא אומר. "הנה מלחמה שלא היתה לה מטרה. זה פשוט זרם. כל יום החליטו מחדש על מטרה לשעתיים הקרובות, והשיח האפיל על המציאות. תראו, למשל, את מה שגל הירש ניסה לומר, ואת הפער בין זה לבין המציאות במערכה.

     

    העדר דיסציפלינה הוא גם בריחה מעקרונות. את מלחמת לבנון ניהלו בניגוד לכל עקרון שהוא, והתוצאה – המלחמה הכי גרועה בתולדות ישראל. לא מן ההיבט של מספר הקורבנות אבל בודאי מהיבט השגת המטרות והדרכים להשגתן".

     

    זאת המציאות

    היסטוריונים לא יודעים לנהל מלחמות, וב"הסטוריה, זכרון ותעמולה" מבקש גלבר לטעון כל העת ש"היסטוריון שמסור להשקפת עולם מסוימת, שהוא בעל עמדה פוליטית מובהקת, צריך להיות קפדן וזהיר עוד יותר מאחרים בבואו אל נושאי המחקר שלו. אלא שבספר שלו עצמו, לעתים לא נשמרת קפדנות כזו והשקפת העולם מבצבצת בבירור מבעד לכתוב. מי יודע מה היו חושבים הסטודנטים הערבים המנומסים שלו למקרא משפטים מהדהדים כמו אלה על הבדלי התרבויות בין "תרבות הוידוי הנוצרית וההאשמה העצמית היהודית לבין 'כולם אשמים במה שאירע לי חוץ ממני' בנוסח הפלסטיני או הערבי בכלל..בין תרבות המעמידה במרכז את קדושת החיים לבין תרבות המעודדת התאבדות ומטפחת שהידים...בין תרבות החוקרת חריגים לבין תרבות המאדירה רוצחי ילדים כלוחמי חופש". אני קוראת ואנוסה לשאול אותו: לא נסחפת בהכללות, בדיוק כמו אלה שאתה לועג להן בחן בספר?

     

    אלא שגלבר הוא איש נחוש. אלו לא הכללות, הוא אומר. זאת המציאות.

     

    תומכיו ימצאו מזור לזעמם שלהם במשפטים כמו "אשליות השלום שרווחו אחר הסכם אוסלו", ובתחושת האיום הכוללת ממתקפות של אנשים נעדרי-דיסציפלינה, שהופכים להיות "מסוכנים" כי הם "מלמדים תלמידים בכיוונים שנותנים לגיטימציה לפוליטזציה של ההיסטוריה", והם גם "בולטים מאוד תקשורתית, במיוחד בחו"ל, וכשעושים פאנלים תקשורתיים על יחסי ישראלים ופלסטינים מזמינים אותם ושומעים אותם. ואנשים קונים את זה: אני רוצה שיחשבו בצורה ביקורתית יותר, שיבדקו, שיחשבו שוב לפני שהם קונים את זה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים