שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    והכל נברא במילים
    לוזרים, חסרי כבוד עצמי, בוגדניים, קטנוניים וקנאים - אבל גדולים מהחיים. לרגל הוצאה מחודשת של ארון הספרים היהודי, יורם קניוק חוזר אל גיבורי התנ"ך ומגלה שלמרות חולשותיהם, אחרי 50 שנות קריאה הוא רק אוהב אותם יותר

    עבור הדור שלי התנ"ך היה הספר החשוב, המעצב והמעניין ביותר שקראנו. אהבנו את רחל המסכנה. את הנביא ירמיהו האומר "מי יתנני במדבר מלון אורחים", אבל במקום מלון הוא יושב בבור. את הנואף דוד הגונב מנבל הכרמלי ששילם לו דמי חסות, את אשתו היפה אביגיל. התנ"ך היה בראש ובראשונה העברית. היה ארץ ישראל. היה כזה באמת, ללא שום קונוטציה פוליטית עכשווית. הוא היה הקושאן שלנו על הארץ, ועד היום אינני מתבייש בזה.

     

    הלוא התנ"ך היה הסיבה מדוע הורינו או סבינו באו לכאן, ולא הלכו לשום מקום אחר. התנ"ך היה לנו הספר הגדול ביותר שכתב האדם. יש בו פרוזה, שירה, הגות, משלים. הוא עוסק ביופיו הנורא של סיפור העם הישראלי. עבורנו הוא לא היה טקסט דתי. הוא היה לנו מקום לחיות בו. מקום להתחבר דרכו אל הארץ שבה נולדנו. כשאיוב אומר "אחי בגדו בי כמו נחל", היינו הדור הראשון שהבין שמדובר בנחל בנגב הפורץ ובורא ואדי ומשקט מוחלט נהיה סוער וקוצף וסוחף הכל. ידענו, כי ראינו את זה בעצמנו במדבר.

     

     אהבנו את החרולים וגם את המילה "חרולים", ששרה רחל המשוררת, שהעברית שלה מן התנ"ך באה. מי היה שר היום "השתרגו פארותיך" ולא היו חושבים שהוא מדבר סינית צפונית. הכרנו את המים המפכים בנחלים. למדנו, ולא ככורח, אלא בעונג, פרקים רבים בעל-פה.

     

    לדור שלי מספיק לומר "פיתתני ה' ואפת" ומישהו יאמר מיד, "חזקתני ותוכל; הייתי לשחוק כל היום...". בגלל הפסוק הזה חזרתי ארצה, כי לא היה לי למי לומר אותו בניו יורק. אבל כשחזרתי לארץ הבנתי שמי שאינו בן דורי אינו יודע מה אני שח. אולי העובדה שהוצאת "ידיעות אחרונות" ובנק הפועלים מוציאים עכשיו מהדורה נוחה ומעוצבת שווה לכל נפש של התנ"ך מאז "תנ"ך קורן ירושלים", תקל את הקריאה בו.

     

    לדתיים - ובצדק - הייתה בעיה עם התנ"ך. סיפורי דויד ונשותיו, אברהם המביא בפני שלושת המלאכים "חמאה וחלב ובן בקר". בחנויות ספרי קודש מסבירים לי שאין אצל החרדים עניין במה שהם קוראים "נוכים", אלא בתורה, בלי הנכים. לחרדים קשה להתמודד עם האופי הבלתי מתפשר של סיפורי האבות. קשה להבנה האכזריות של אלישע, שנערים קטנים מתקלסים בו וקוראים "עלה קירח" והוא משלח בהם שני דובים ההורגים אותם רק כי צחקו עליו.

     

    ואיך מסבירים לאיש דתי את פרשת דוד ובת שבע? דוד שממנו עתיד לבוא המשיח ואשר ברא את השושלת המלכותית הארוכה בתולדות העולם, לוקח אישה נשואה המתרחצת על גג סמוך ושולח את בעלה למלחמה כדי שייהרג. בגלל האישה הזאת, בת שבע, הוא ממליך את בנה שלמה למלך אחריו אף על פי שכמה אחים קדמו לו.

     

    גדולתו של משה

    עבורנו דוד לא היה למדן גדול. אלא אבי כוחנו. כדי להתאים את עצמנו לירושת הורינו שבאו לארץ ישראל כחילונים, כפורצי גדר, הכואבים את הדת, שכדברי טשרניחובסקי המירה את אלי כנען בסערה ברצועות של תפילין. אבל הורינו עלו הנה ולא נסעו לאמריקה. הם עלו כחלק ממסורת דתית בת מאות שנים של ערגה לציון. ציון שהכירו הייתה בהרים, בחברון, בבית לחם, בירושלים. הם מצאו פתרון בהתיישבות על חוף הים שהיה פלשתי. והרי גם החילונים הערבים, הטוענים שהם צאצאי הכנענים ושלא היו כאן בני ישראל אשר הומצאו רק כדי לסלק את הפלשתינים מכאן, גם תנועתם הלאומית נוסדה לאורך החוף; בעכו, ביפו ובחיפה. ורק ההנהגה הדתית שלהם, כמו זו של היהודים, ישבה בירושלים.

     

    אהבנו את הסיפורים האיומים והנפלאים. את הבגידות. את אופי האבות והאמהות. לנו היה קל איתם - גם עם אברהם המציג את אשתו כאחותו, מפני שהוא פוחד שיהרגו אותו - יותר מאשר למי שרוצה לראות באבות יצורים אלוהיים. או כפי שקראתי באחד המדרשים איך דוד המלך היה צדיק גדול, למד ושנה תורה, ישן שש דקות בלילה וכל יתר היום לומד תורה וכותב תהילים.

     

    לנו התנ"ך הוא גדולתו של משה כפי שתיאר זאת פרופ' ישראל קנוהל, שהגה את הרעיון שהאל העברי אינו רק מונותאיסטי, שהרי אחנתון חשב על כך קודם. לכן כמו בפסוק של משה "מי כמוך באלים אדוניי", אכן ישנם אלים רבים, אך השם הוא גדול, כי הוא נמצא מחוץ לטבע. הוא בורא. הוא אינו נברא. הוא אינו כבול כאלים האחרים בעולם העתיק לחוקי הטבע. הוא אינו נולד ואינו מוליד. הרעיון הזה מאתגר את שאר המיתוסים האליליים שבהם האלים מתרבים ומתחתנים ומולידים ונולדים. במאמר מוסגר ניתן לומר שדבר זה אולי מסביר, אם כי רק במידת מה, את הצלחת הנצרות, שהכניסה את היהדות לסד המיתוס של האל הנולד מרחם בתולה ושאלוהים הוא אביו. היינה אמר פעם שאף יהודי לא היה מאמין שאלוהים היה מוליד בן מאישה יהודייה.

     

    התנ"ך הוא סיפור על אנשים בשר ודם. לא על אלים. על אנשים שאינם גדולים מהחיים. וחרף קטנותם יש בהם גדולה המסופרת כבר אלפי שנים. אנשים שמותר לאהוב אותם ובה בעת לבקר אותם. אין הרבה מיתוסים עתיקים על ראשוני-עם שהיו דומים לסיפור חולשותיהם של האבות. את הדור שלנו לא עניין אם היו הדברים האלה, אם לאו. לנו הם היו, כי אם שלושת אלפים שנה מספרים את הסיפורים האלה, קשה להניח שהכל המצאה בלבד. וגם אם זה המצאה, הרי אם יושיבו יחד את סרוונטס, דיקנס, דוסטויבסקי, טולסטוי, בלזק, קפקא ופרוסט בחדר אחד, הם לא יהיו מסוגלים להמציא ולכתוב יחדיו ספר אחד כזה בעצמם. שכן מי יכול היה למזג את סיפור רות יחד עם סיפורי יוסף, עם מסכת הטירוף של דוד ושאול ועם שירת דבורה. שהרי גם אם לא מצאו תצלום של דבורה הנביאה בחפירות הארכיאולוגיות, אין הרבה שירות כאלו.

     

    ומשהו אישי: התנ"ך גדול מכדי שאוכל לומר עליו משהו חשוב. ישנם טובים וחכמים ובוודאי ידענים גדולים ממני כדי לדבר עליו. אני גם זוכר היטב את הסיפור על הצייר אבל פן, שפתח תערוכת ציורי תנ"ך במוזיאון וראש העיר דאז רוקח אמר שאבל פן "הנציח" את התנ"ך בציוריו - כאילו עד שבא אבל פן, התנ"ך לא היה מונצח.

     

    "הרגני נא הרוג"

    היום היסטוריונים חדשים מבקשים לנתק את הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארצו ומשתמשים בתנ"ך כבחרב. מה שלא נמצא בחפירות - לא היה. לדעתם, עם ישראל היה שבט קטן עם תסביך גדלות. זה מזכיר לי, בהפוך על הפוך, מטבע שאמרו שנמצא באפולוניה ועליו כתוב: "חמש שנים לפני הספירה". שכן אם מאורעות התנ"ך אמת או לא, זה לא כל כך חשוב. אבל אם אינם אמת, מה הם? נכון שקשה להאמין ששש מאות אלף איש יצאו ממצרים. אבל אם מספרים את סיפור יציאת מצרים שלושת אלפים שנה, אז היא הייתה, גם אם לא הייתה. וקשה להניח שסיפורי התנ"ך היו גוזמה בלבד, שכן הם זכורים עת רבה וקשה לזכור אלפי שנים משהו שלא היה.

     

    לדתיים רבים קשה להאמין שמשה היה מצרי ושחופני ופנחס, בני עלי הכהן, היו מצרים. אבל נראה שמשה הוביל שבט אחד מאוחד, קטן (המונח "אלף" יכול להיות גם משפחה). שבט של נודדים ממצרים שאחרי כן נקראו לוויים, שיכול היה לצאת ממצרים לא שישים ריבוא אלא שש מאות משפחות ולנוד במדבר ולהשתלט על הישראלים האחרים. מין אליטה רוחנית. כאשר באו לארץ ישראל פגשו שבטים עבריים, שאחד מהם, מארם נהריים, הביא את סיפורי האבות.

     

    משה, אבי האומה, לא רק אב גדול. גם חולשותיו היו גדולות. הוא היה נשוי לכושית. וכשאהרן אחיו ומרים אחותו לועגים לו, הם לוקים בצרעת. משה מתווכח עם אלוהים ומעניש באכזריות אנשים רבים, אך הוא גם אומר לאלוהים: "למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עליי. האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדתיהו, כי תאמר אליי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו... לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני. ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי".

     

    לא. את זה איש לא היה יכול להמציא.

     

    מזוודה של מילים

    כשאומרים "אלוהים" מדברים על ישות רוחנית בלתי נתפסת ובלתי-נראית. זה אינו המקדש. המקדש נעשה מקום ריכוזי ביהדות רק מאוחר יותר. המילים היו הרבה קודם. ביהדות המילה היא הקובעת. בניגוד לסיפורי הבריאה האחרים ובניגוד לסיפור הבריאה השני, המאוחר יותר כנראה, האל העברי ברא את העולם במילים. ברית המילה היא העיקרון החשוב ביותר במיתוס העברי.

     

    אין היום אחד בממשלת ישראל - זאת הדורשת שיכירו בה כמדינה יהודית - היודע מה ערכן של מילים בתרבות העברית, מה ערכה של השפה שמתאבדת מדי יום עם "לוק", "יס" ו"הוט", ואי-לכך את ערכה של התרבות העברית, של המסורת העברית שהייתה כולה מילים. כשהמצרים בנו היכלות, העברים בנו היכלות של מילים; התלמוד הוא ארץ ישראל שיצאה לגלות בתוך מזוודה של מילים. בפולין הקרה ישבו אנשים בסוכות והחזיקו אתרוג שפולין לא מסוגלת לגדל. עם ישראל הוא שלל אנשים, רובם בני נעוות המרדות.

     

    למשה, יהושע, לשופטים ולאבות לא היה מקדש. הבונים החופשיים המסתוריים מתייחסים לחירם מצור שהיה בן שבט נפתלי כאבי המסדר שלהם, כי הוא בנה לשלמה מקדש ראשון בהיסטוריה לאל מונותאיסטי. מול הפוסט- ציונים ומכחישי התנ"ך יש חוקר חשוב, אדם זרטל שמו, המוכיח שלתיאורים המקראיים של ראשית ההתנחלות בארץ יש בסיס ריאלי. הוא מביא לדוגמה את מצבת מרנפתח המצרית, המוכיחה שהיו שבטים הנקראים ישראל בארץ כבר במאה ה-13 לפני הספירה.

     

    יש השואלים אם משה כתב את התורה. בתנ"ך אין אזכור לרעיון זה. משה הרי קרא לעצמו איש צנוע ואיש צנוע לא יכתוב על עצמו שהוא צנוע. אבל זה לא הכל. יש בתנ"ך את הפחדים וההתלבטויות של אנשים שחיים ונושמים ואוהבים וכועסים. יעקב מניח ידיו לברך את יוסף ובניו. יוסף מקרב את ראשו של מנשה תחת יד ימינו של יעקב, כי הוא הבכור. אבל יעקב מתעקש להניח יד ימין על ראשו של אפרים דווקא. הכעס של מנשה, אם היה כזה, לא נכתב. התנ"ך משאיר לקורא את השלמת הסצינה.

     

    התנ"ך היה הניסיון הראשון לכתוב היסטוריה. אני הקטן, עם כל אי-הכבוד שאני רוחש לעצמי נוכח ההעזה שלי לכתוב על התנ"ך, גיליתי משהו שטובים ממני לא שמו אליו לב, משהו שנתן לי תקווה קטנה. כדרכי בחול קראתי יום אחד בתנ"ך ונתקלתי במילה שלא הכרתי. אליעזר עבד אברהם הבא לקחת את רבקה אומר "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת עם אדוני...". חשבתי מה פירוש המושג "ישכם". חיפשתי במילונים ובכתבים שונים ושאלתי מומחים, ולא מצאתי. היה לי ברור שהמושג הזה שמופיע כיחיד רק עוד פעם אחת בתורה, בסיפור גדעון, צריך להיות מקביל ל-WOULD, כי צורת הזמן הזו אינה מצויה בעברית. אחרי מסע ארוך הגעתי לפרופסור מקסים בשם שלמה יזרעאל, מומחה בעל שם לשפות שמיות, שטרח וחיפש ואמר שמלבדי רק אדם אחד התעניין במושג הזה, וטען שאולי הביטוי שאול מארמית-סורית.

     

    סיפור הכותב את עצמו

    אני קורא בתנ"ך יותר מחמישים שנה ועדיין מתרגש. בשירה לא אגע במאמר זה כי אני מבקש להתרכז בפרוזה. בסיפר. סיפור קצר או ארוך שאין בו הסברים. אין בו פסיכולוגיה. אין בו "אמר בלבו". אין בו תיאורי נוף. פעמיים-שלוש נאמר על מישהו שהוא יפה-תואר, אך אין כמעט תיאורים. יש בסיפורים התרחשות מתח ופעולה מרדנית, שחוקיה מסתוריים וצורתם כה פשוטה וישירה ואין בהם הכרזה על מה שהמחבר חשב. הסיפורים כותבים את עצמם. סיפור שכם טוב לעניין זה. סיפור נורא על חמור ושכם ואיך הרגו שמעון ולוי את בני העיר כנקמה על אונס דינה ואיך השתמשו במילה כמכשיר רב עוצמה להרס עיר, אין הסברים. הסיפור חזק מכל פרשנות. וזה נכון גם היום.

     

    לספרות, גם היום, אין באמת הסברים. היא ככה. שנים אני מתפעל מהסיפור הקצר הבא בסיפורי דויד שנדמה לי שאיכשהו מייצג את צורת הסיפר המקראי: "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג והוא היכה איש מצרי איש מראה וביד המצרי חנית וירד אליו בשבט ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו".

     

    הסיפור המתומצת על הגיבור מגיבורי דויד הוא בעצם ביוגרפיה מתומצתת. שאול המלך חטא (לשמואל, לא למוסר) כשחס על אגג ולא הרג אותו. ושמואל, איש הרוח הגדול והמנהיג הרוחני של ישראל, כועס עליו על כך. "ויאמר שמואל הגישו לי את אגג מלך עמלק ויילך אליו אגג מעדנות ויאמר אגג אכן סר מר המוות... וישסף שמואל את אגג לפני אדוני בגלגל". זהו זה.

     

    כבר מהתחלה בולטים סיפורי האבות. האבות הם חסרי כבוד עצמי. מופסדים. שלושתם מגיעים לארץ עשירה ועושים כסף. אברהם ויצחק בגלל הרעב. יעקב בגלל הרעב וגם מפני שנודע לו שיוסף עדיין חי. כולם בנים לא בכורים, הנדפקים על ידי אחיהם, כמו קין והבל, עשיו ויעקב ובני יעקב ויוסף, כמו משה ואהרן המבוגר ממנו, וגם שאול ודוד אינם בנים בכורים. ישנו בכל המקרא זלזול בבכורה. ואילו בדת היהודית הבכורה חשובה מאוד, כי הרי יעקב נלחם עליה.

     

    רוב גיבורי התנ"ך הם גם לוזרים. לפעמים מנצחים אבל גם אז משלמים ביוקר. רובם חלשי אופי. יש בהם בוגדנות טבעיות. הם שונאים וקנאים. דויד יודע לאהוב, אבל אהבתו נתונה לא לנשותיו אלא ליהונתן שאותו הוא מבכה במין גדולה וכאב נדירים בסיפורי המשפחות המקראיות.

     

    אברהם מופיע על בימת ההיסטוריה בן שבעים ושתיים, כמי שנשלח על ידי אלוהים. אבל קודם לאמירה המפורסמת "לך לך" כתוב שמי שבאמת הלך לכנען בשליחות אלוהים היה תרח אבי אברהם שמת בדרך. ואז אברהם אינו מזכיר אותו עוד וממשיך את המסע, כמי שאלוהים ציווה עליו. ומה שעשה קודם שבא לארץ ישראל אין יודעים הרבה. וגם אברהם אינו בכור. אחיו הבכור של אברהם היה נחור.

     

    למה שתק יצחק?

    אברהם היה בעל רע שהציג את אשתו כאחותו פעמיים, והודה שהוא עושה זאת כדי שייטב לו. איש נחמד הוא לא היה. אז מה עושה אותו לאבי אומה? האיש שמקריב את שני בניו, שמגרש את ישמעאל ואת הגר אל מותם במדבר ולוקח את יצחק לעקידה. והאם אין זה מוזר שהכל היה כה סודי? ששרה באמת לא ידעה. שאיש לא ידע. ומה עם יצחק? מדוע הלך בשקט? מדוע הבחור שהיה כל כך קשור לאמו, לא עירב אותה בטרגדיה המצפה לו? הוא לא היה ילד, ואם באמת שמע אברהם את קול אלוהים, הרי יכול היה לנסות להתחבא מפניו, כמו שעשה יונה.

     

    ורבקה גם היא אישה קשה. היא מסכסכת בין בעלה לילדיה. היא מועלת באמון בעלה ובנה עשיו, שאביו אהבו. והלוא החלש מכולם הוא יעקב המתחבא תמיד. מין תם וישר וחדל-אישים. מרמה את אחיו. מרמה את כולם, אבל שבע שנים משלים עם כך שהאישה שאיתה הוא שוכב אינה רחל אלא לאה. ודווקא הוא נקרא ישראל?! וכשהוא הולך לפגוש את אחיו עשיו ביבוק, דווקא האיש החלש הזה פתאום נאבק עד עלות השחר עם מלאך הפוגע בכף רגלו, ומברך אותו.

     

    אז מה עושה אותם גדולים? אולי העובדה שהם היו אבות אומה, ולא היו יותר משאר האדם. הם היו קטנוניים ונרפים. פה ושם עשו מעשה חשוב כמו נאמנותו של אברהם ללוט, אבל כל ימי האבות היו ימי שקר ואיבה ותעתוע כי כאלה הם החיים. חיה הורגת חיה. החיים אינם על אודות מוסר, אלא על שרידה ואבותיו של עם ישראל היו שרדנים חכמים במלאכת השרדנות ונעשו גדולים מהחיים כי היו דמויי החיים עצמם.

     

    גם משה לא שבע נחת. הוא לא בא לארץ. ישנו הסיפור היפה במדרשים המספר איך משה עומד על הר חורב ולבו מר עליו. הוא רואה את יהושע שאותו מינה לממשיך דרכו נאהב על ידי אלוהים. הוא מקנא ביהושע וגם פוחד למות ומבקש מאלוהים עוד מעט שנים ואלוהים מעניק לו הארכה. ואז משה רואה את יהושע נכנס לאוהל מועד וענן הקטורת אופף אותו ולבו נופל, והוא אומר: "מאה מיתות ולא קנאה אחת".

     

    בקוראי את המקרא אני חש כצופה בתיאטרון טוב שגיבוריו נכנסים ויוצאים מהבמה. אין איפה. אין מתי. אין מדוע. זה יוצר מסתורין ועומק. כקורא אתה יכול לנחש מה קורה, אבל יותר מכך, אתה יכול לדמיין. הגיבורים במקרא חסרי עבר, ופשוט ישנם. כמו בתיאטרון. אולי גם זה סוד כוחם. הם לא בגלל משהו שהיה. לא בגלל חטאי אבותיהם, כמו אצל היוונים, אלא פשוט ישנם. הם אולי מפסידנים, אבל עושים מהאין אונים שלהם את גבורתם ואת כוחם.

     

    סיפור אהבתם ושנאתם של דוד ואבשלום הוא מהיפים בסיפורי העולם. ואפילו אם נכתבו כמה מאות שנים לאחר מכן, אפילו היה דוד רק איזה מלך קטן, כפי שמציירים אותו מכחישי התנ"ך, אין הרבה סיפורים דומים לו בכוחם בספרות העולם. ואני קורא את זה אחרי אלפי שנים והלשון חיה. הכוח חי. האיבה והאהבה חיות. והכל נברא במילים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים