שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זהירות, חלומותיך עלולים להתגשם
    אימייל אחד לִקוני גרם לכנרת רוזנבלום לארוז הכל ולטוס לשנה וחצי לפריז. מדי שבוע היא תנסה להבין איך קרה שהיא עלתה על טיסה לעבר החלום שלה, ונחתה במציאות. מדור אישי חדש

    המהפכה התחילה במייל. כולה מייל שנחת לו בתיבת הדואר והכיל ארבע מילים: אני זקוק נואשות לחוקר.

     

    באופן פתאומי התפנתה מלגת מחקר לשנה וחצי בפריז. אם אתם מכירים מישהו, נכתב שם, הביאוהו מיד על באגט של זהב. דחוף. על החתום, מיסייה כך וכך, סורבון, פריז.

     

    היינו בטלפון, בעלי ואני. הוא ישב מול המחשב, אני בדיוק הלכתי ברחוב בין פגישה לסידור. היה זה סוף החופש הגדול, ואף אחד לא ראה את קצה החמסין. החלפנו עדכוני אמצע היום - אני סיפרתי על מאורעות החוץ, הוא דיווח מחזית הבית: הקטנה עשתה ככה וככה, הגדולה רצתה את זה ואת זה, המטפלת אמרה שזה וזה וצריך גם לחם וביצים וחלב. ואה, והגיע אליי איזה מייל משונה שמציע משרה בפריז, מאוקטובר. הקרוב.

     

    כמעט נדרסתי ברגע שבו נחתה על האוזן שלי הידיעה שחיכיתי לה שנים רבות. בחיי, אפילו לא ידעתי עד כמה. בטח, אמרתי לו רגע אחרי שהמכונית פיספסה אותי, בטח שנוסעים.

     

    היה את העניין הקטן הזה של להתקבל, כמובן. אבל היי, יש לי איש אחד מוכשר בבית, ותוך ימים התייצבה מול המיסייה מהמייל הצעה מפורטת, הכוללת את קורות החיים של בעלי, המלצות חמות והצעת מחקר התפורה לצרכיו של המכון הצרפתי המסוים.

     

    היו אלה ימים של קסם. הלחות בחוץ הלכה והסלימה, השמש קפחה והאוויר התל אביבי היה מזוהם כתמיד. אבל אני הרגשתי רק קרירות אירופית נעימה וזרמים עדינים של התאהבות בחיי החדשים. חיים בעיר אירופית יפהפייה וזרה, של שוטטות בין מוזיאונים לגנים, לבתי קפה, לחנויות, חיים של פנאי שיש לבזבז ברוחב לב ותבונה על תענוגות והנאות של אמנות ואוכל ורומנטיקה וחיי משפחה עתירי זמן איכות.

     

    את הימים הרגילים של עבודה וטיפול בילדות העברתי כשאני מדמיינת את עצמי מודדת ברגליי את רחובות פריז ושדרותיה, נעולה בסנדלים קסומים שהם גם מחמיאים לכף הרגל ובו-זמנית גם נוחים להפליא. משוטטת, משוטטת, כמעט מדלגת. כמה יפה הפריז הזאת.

     

    שאנסון לשער חיצוני

    מעולם לא נבדקה תיבת המייל בתדירות גבוהה כל כך כמו בימים האלה. האפשרות הקלושה הזאת של פריז היבהבה לנו על רקע חיינו

    כמו מאהבת סודית, ריחנית, מסעירה, בעלת מבטא זר ומתנגן, שממתינה לנו במרחק של שיחת טלפון אחת, אפילו מייל. כשנפגוש אותה יתהפכו חיינו, שהרי אין דין סלט וחביתה לארוחת ערב טיפוסית בתל אביב כדין סלט מירקות טריים שנרכשו בשוק בפריז והוגשו עם אומלט מביצים שהוטלו על ידי תרנגולות שרעו בשדות צרפתיים וניקרו דוחן צרפתי. החיים בפריז היו ורודים כל כך כשחייתי אותם מתל אביב. לה וי אן רוז.

     

    הבחור הצרפתי מעדכן מדי פעם על מצב הדיונים בוועדת הקבלה. אנחנו מחשבים סיכויים, ובכל שיחה מחדש מוודאים זה עם זה: אם זה מצליח נוסעים, נכון? בטח, בטח. אין שום שאלה. עוזבים הכל: חיים טובים, עבודות מצוינות, דירה נהדרת, משפחה אוהבת וחברים עוטפים. עוזבים הכל וחוטפים את ההזדמנות הזאת של פעם בחיים.

     

    ואז התקשר בעלי ואמר רק מילה אחת: "כן".

     

    "כן?" שאלתי.

     

    "כן. קיבלתי תשובה חיובית".

     

    ואז, לרגע אחד קצר, חרב עליי עולמי.

     

    שארל דה גול עצמי 

    פתאום צריך לנתק שתי ילדות קטנות מהמיטות שלהן, מהגן ומהמטפלת, מהמשפחה המורחבת, מהחברים, מהשכונה, מהעברית (לפחות אחת. השנייה ממילא עונה "נו"). פתאום צריך לנתק גם שני מבוגרים גדולים - איך נעזוב את הדירה הנהדרת שלנו, את העבודות שלנו, כולל פרויקטים מלהיבים שבדיוק תפסו תאוצה, את החברים, את השכונה הטובה ביותר בעולם, את האפשרות להיתקע בכל מקום בלב תל אביב בלי מגבון לח ולדעת שתמיד יהיה מי שיתרום לך אחד, את היכולת להרים טלפון להורים שלנו אחרי לילה קשה ומיד לזכות בשמרטוף מסור וחינמי, ואת החיים האלה, שהם אמנם צפויים וידועים מראש, אבל באותה מידה גם בטוחים ונוחים וטובים אלינו.

     

    ופתאום מתברר שנצטרך להבין איך גומרים את החודש, ארבע נפשות צרכניות שכמותנו, ממשכורת צרפתית אחת (ההבדל בין ברוטו לנטו? בצרפתית זה הרבה פחות מצחיק), שהסיכוי למצוא דירת שלושה חדרים סבירה בפריז (למשל, שאיננה בקומה החמישית בלי מעלית או, למשל, עם אמבטיה) אפסי כמו הסיכוי למצוא מקום בגנים שם. וגם שקר, קר שם מאוד, כבר באוקטובר, שתמורת המלגה ייאלץ הבעל לעשות עוד כמה דברים חוץ מלאכול מעולה, ושקשה, קשה נורא, לארוז חיים של משפחה.

     

    וכהרף עין מתחילות מסיבות הפרידה ואריזות, אריזות, אריזות. להוציא את כל הדברים מכל הארונות, מאחרונת המגירות, ולמיין ולזרוק ולקפל ולארוז. פתאום, בין הערימות שנשפכות מהארונות אל הרצפה, ואין מספיק ארגזים להכיל את כל זה, את כל הבגדים והספרים והצעצועים וכלי המטבח הנאים שבחרנו אחד לאחד ורכשנו במיטב כספנו ולא יהיה להם מקום בדירתנו הפריזאית שעוד לא מצאנו, אבל ברור שתהיה קטנה. אנחנו מחלקים הכל לכל מי שמוכן לקחת, ובבית משתררת איזו תחושה שהכל מתפרק, ולא קל לזכור שאנחנו אלה שמפרקים את חיינו במו ידינו. שאנחנו אלה שתולשים את עצמנו, קורעים אותנו מתוך המקום שבסבלנות ובהתמדה רקמנו את עצמנו לתוכו, רק כדי להרכיב את עצמנו מחדש – רזים יותר, בודדים יותר, הרפתקנים יותר, יודעים פחות ומתנסים יותר בעיר זרה ויפה, אבל לא קלה. רק כדי להתחיל משהו - אולי הכל – מההתחלה. 

     

      רוצים לכתוב לכנרת?

       

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      כנרת רוזנבלום
      מפרקים את חיינו במו ידינו. הארגזים
      צילום: כנרת רוזנבלום
      מומלצים