היזהרו מזיופים

את שאריות הכבוד האימהי שלי השלכתי בחדווה השבוע לסל המחזור, כשהודעתי לילד (בן השש) שאנחנו נוסעים לפסטיגל. "אבל לא אמרת שזה דרעק"? הוא תמה. דקה אחר כך הוא שמח מאוד, ושכח את ההרצאות הטהרניות שלי על עומק תרבותי. בטח שישמח, הילדים בגן סוגדים לאלוהי הפסטיגל כבר כמה שנים, זה הפסקול היחיד בימי-הולדת, וגם הוא מכיר אותו מהמפגעים הקודמים. בדקה אחת שפויה התפרקה כל הפסאדה התרבותית בבית; אני אמנם בתפקיד אבל מבסוטית לגמרי מהשמחה השופעת שלו. מה לא עושים וכו'.

בואו נגיע ישר לסוף. קצת אחרי ההפסקה והשירים שהתחרו, עלה "זמר השנה" הראל סקעת לשיר, ודקות ספורות אחר כך הודיע המבקר בן השש: "אני רוצה הביתה!". עד אותו רגע הוא דווקא ישב מרותק למדי בכסא, במיוחד בקטעים הפירוטכנים. יש להעריך את המבקר הצעיר על חוש האבחנה הדק שלו, שכן סקעת מתבזבז לתפארת בפסטיגל הזה. מזמר שידע לרגש בתוכנית שהמציאה אותו הוא עובר לחלטר על השטאנץ של הז'אנר, וממחזר את הטריקים של הנער החייכן והצח, רומנטיקן מפלסטיק בלי נשמה, ויסלחו לי מעריצותיו המריירות.

עיניים להם ולא יראו אוזניים

כן, אני ערה לעובדה שהיה שם פלייבק. זה עבד לטובתם של ה"טאלנטים" שגויסו להפקת החנוכה השנתית על אף היעדר כשרון שירה בסיסי או אפילו שנוי במחלוקת. יובל המבולבל למשל, זמר? הו לא. הבחור הנחמד שילדים בפירוש אוהבים, מוביל את המופע הזה כפרפורמר ראשי, למרות שאפשר בהחלט היה לוותר על השתתפותו כזמר. המשבר במערכת החינוך מעולם לא נראה רע יותר.

תום אבני הוא הגיבור בסיפור הפסטיגל השנה. ההתבגרות של תום לא לוותה ביתרון ווקאלי. הילדים זכרו אותו מ"מוגלי" ואין ספק שהוא כוכב, כריזמטי ואוחז ב"it" הקוּלי הזה שגם ילדים מזהים. אבל למה להתעקש? גם בת זוגו בסיפור הגבורה, מירב פלדמן, היא מין כוכבנית עכשווית להבנתי, אבל אלוהים אדירים, אין לעורך המופע הזה אוזניים? ואם כן, למה הוא מוכרח לצרום בשלנו?

אבל מילא כל אלו. דווקא הביצוע של מאיה בוסקילה, שדי מצליחה כזמרת, היה לטעמי הפיאסקו הגדול של המופע. מפגן כזה של וולגריות תלת מימדית – קול, מראה ושפת גוף - כדאי היה לחסוך מהעוללים, העולם יהיה עבורם מספיק קשה בהמשך.

בין הפרפורמרים הטובים צריך קודם כל לציין את מירי מסיקה החיננית. אמנם הגשת מחרוזת משיריה אחרי תום התחרות הייתה בטעם גלגלצ-9-אחוז-שומן, אבל הופעתה

 כשחקנית וכזמרת בתחרות הייתה מקצוענית, והיא בהחלט ניחנה בקול של זמרת, גם אם אני ממש לא סובלת את העובדה שהיא הופכת לריטה שתיים, מינוס רבע טון פאתוס.

גם אמיר פיי גוטמן יודע מה הוא עושה. הוא זז מצויין, הפופ שהוא מגיש מחובר למה שקורה בזירה הזו בעולם, והוא נראה מעולה. גם לחברי "הפיג'מות" יש שארם והומור יותר מעודן מ"מה קשור", והם ליהוק מוצלח על אף שאינם זמרים. עד כאן אלו שצריך לפתוח להם מיקרופון, ומכאן, מה הסיפור?

אין סיפור

צריך להודות על האמת, לפסטיגל השנה אין באמת סיפור. העלילה כל כך קלושה שבן השש הפרטי שלי שאל בסוף: "אבל למה השען היה רע בעצם? מה היה רע בו?" בסיפור הזה השען (יוסי טולדו) נלחם כרשע קצת נעבעך בגיבורים אבני ופלדמן ובמבולבל שעוזר להם. הגיבורים מנסים להשיג שלושה מטבעות זהב שיעזרו להם להציל את העולם מהרשע שרוצה לשלוט בו, ובדרך הם נעים באמצעות חללית זמן בהיסטוריה, בין יהודה המכבי, נפרטיטי מלכת מצרים ונסיכה דכאונית בימי הביניים בצרפת (עדי הימבלבוי).

המסע אמור ללמד את הגיבור שלנו, תלמיד בית ספר שמזלזל בשיעורי ההיסטוריה, שאין עתיד בלי עבר. אבל הפרקים בהיסטוריה מוגשים לצופה הצעיר כמו זפזופ שטוח וחסר דעת בין ערוצים, במין קריצה צינית מרגיזה. לא שמופע בידור צריך להיות שיעור בית ספר, אבל אני מעדיפה לוותר על הניסיון המאולץ והצבוע להאביס אותם בתכנים דידקטיים שממילא לא עוברים אליהם מבעד למפצי אש והעשן של מחלקת האפקטים, רק כדי שאמא תחזור הביתה בלי שדים של נקיפות מצפון. בשורה התחתונה, עבור הילדים נפרטיטי-בוסקילה היא אחת קצת אהבלה, עם מחשוף ענק, והיא שרה על אהוב שמתרחק ממנה.

ואם אפשר עוד בקשה אחת, בדיחות על מייקל לואיס וריטה הם חומר של מדורי רכילות למבוגרים עייפים, הילדים אמורים להשתעשע על חשבון דמויות שמדברות אל העולם שלהם, ובחייכם, תעזבו את נינה בשקט.