הניתוח שלאחר המוות

בעוד פניהם של קשישים מוכים מזהמים את כותרות החדשות כאן, מנסה "רוצחים", סדרה בת שלושה פרקים בערוץ 2, להתחקות אחר שורשי הרוע. לא מזמן זימן לנו ערוץ 10 פגישה קרובה וחביבה מדי עם פושעים ב"חלומות אסורים" ואילו הערב (א') ישודר הפרק הראשון בסדרה "רוצחים", שעוסקת גם

 היא בדיירים שמאחורי הסורגים ומתמקדת בקיצוניים שבהם.

הדמויות ב"רוצחים" הן אנטי גיבורים, שמעוררים סקאלה מגוונת של רגשות. הם אינם כוכבים נולדים, אבל גם לא מוצגים כמושאי מחקר או חיות מעבדה נתעבות, כפי שנפוץ לרוב בז'אנר התיעודי הזה. הרוצחים הם ייצוגים, אנושיים, טראגיים, אכזריים, מעוותים, מפחידים. לעיתים הצופה מתחלחל לגלות עד כמה הביוגרפיות שלהם קרובות לשלו, בעוד הקריטריונים המוסריים שלהם רחוקים משלו שנות אור.

המונח רחב השוליים "רוצחים" נפרס על שלושה פרקים דחוסים. הבימאית, עמליה מרגולין, גייסה למשימת התשאול את אירי ריקין, מרצה לפילוסופיה ואיש ספר, שמוביל את הצופה אל עולמם הפנימי של הרוצחים, מדריך שהוא גם טרמפיסט נבוך ותוהה בעצמו, בגלקסיה זרה ומכוערת.

הניצוץ שמתלקח בין מראיין ישוב על כיסא גלגלים, שהדבר הכי קיצוני שעשה בחייו היה ודאי לקחת כדור נגד כאב ראש על קיבה ריקה, לבין רוצחים חסונים שנגרפו לתהומות, גורר תוצאות מרתקות. עינו הסקרנית של ריקין מקיזה מהמרואיינים בסבלנות את סיפורי הדמים שלהם. רוצח מצהיר בפניו שלא ביצע את הרצח, ובסוף אותו משפט ממש כבר מתאר את מעשה הקטל לפרטי פרטיו.

הגיהנום הוא הזולת

הפרק הראשון נקרא "ילדים רעים". במרכזו עומדים שני אסירים ותיקים, נערי מוסדות לשעבר, הרוצחים פטריק כהן ויוסי דנינו. שניהם ניצולי בתים מפורקים, נפשות רגישות ומקולקלות. כל אחד הגיע בדרכו לעולם הפשע, שניהם הוזנקו אליו במסלול הישיר. דנינו שלו ובעל אכזריות מתפרצת, כהן נרגש ואכזרי בעיקר כלפי עצמו.

רוצחים. פקעות הרוע שלהם נעוצות באדמה היבשה של ילדותם (מתוך הסדרה)

דנינו מתפאר בקטלוג רציחות עמוס, כהן רצח אדם שגנב מכשיר וידיאו מבית הוריו. דנינו שחט תן בגיל שמונה, חיוך דק משוח על שפתיו כשהוא מתאר את תאוותו לסכינים. הוא אינו מביע צער על קורבנותיו, אבל הוא מצייר, קורא שירה, עושה יוגה וחומל על חיות בדרכו הייחודית ("כשאני רואה שמישהו עושה משהו לכלב אני הורג אותו"). כהן אינטלקטואל קטן בהרבה, ועם זאת מביע חרטה על מעשיו.

לא תקבלו כאן את חופן האמיתות הנוגעות לאנשים שהרשו לעצמם ליטול חיים. הפרק הראשון מקפל בתוכו הנחת יסוד אחת: יש הרבה במשותף לרוצחים האלה למרות השונות באישיות שלהם, והוא שפקעות הרוע שלהם נעוצות באדמה היבשה של ילדותם. הפרק השלישי של הסדרה ממוסס את ההנחה הזאת עם רצף של חקייני אותלו מודרניים, קוטלי רעיות שונים זה מזה בתכלית, שרצחו את נשותיהם בהבזק של טירוף ונראים כמו השכן ממול, או גרוע מכך, כמונו.

נבלהתם? רוצים לחזור לקרקע בטוחה? צפו בפרק השני, בו מופיע יגאל אקסלרוד, רוצחה של תמר ברז. עננה של אדישות מזגגת את עיניו, קולו מונוטוני ומזגו מאיים ומוזר. שם תוכלו סוף סוף לנוח עם רוצח שנראה בדיוק כמו שהתודעה הקולקטיבית שלנו רגילה לדמיין. אך יחד עם זאת, אל תשכחו את ההתגלמות החביבה על הרוע, השכן שממול.