זה לא הגיל, זה התרגיל

חדר החזרות הקטן בתיאטרון "הקאמרי" נראה הבוקר (א') כמו חדר מלחמה. מצלמות טלוויזיה, אינטרנט, סטילס, כתבי תרבות, בידור ורדיו צבאו על המקום כדי לקחת חלק בקריאה הראשונה של המחזה "הגיל הנכון לאהבה". מאבקי ההישרדות של התיאטראות או מחאה על החלשת מוסדות התרבות לא היו על הפרק, בין שאלה-שתיים על העלילה המוצגת, קיבל את עיקר הפוקוס המחזאי יאיר לפיד, מהרביעי בינואר מגיש מהדורת סוף השבוע אצלכם בסלון.

תחת מתקפת התקשורת הוא הצליח להגיד שמדובר במחזה שעוסק בערעור מוסד הנישואין ומספר על מיקה, אותה מגלמת מירב גרובר, שעוזבת את שמואל וילוז'ני בתפקיד בעלה, לטובת מאהב בן 29. אבל מכאן כולם רצו לדעת מה הוא מתכוון ללבוש לקראת שידור החדשות הראשון שלו.

לפיד עם צוות השחקנים. הכל קורה במשפחה (צילומים: דלית שחם)

ברקע ישבו השחקנים המומים וצפו בהמולה, כשוילוז'ני כבר הספיק להציע את עצמו כמחליף לפרסומות ב"בנק הפועלים". הבמאי רוני פינקוביץ', שכבר עבד עם לפיד בעבר, התכנס בעצמו וניסה לזרז את מסיבת העיתונאים כדי לפתוח בהליך העבודה. "מי יודע מה יהיה עוד שלושה חודשים, פחד אלוהים", הוא מלמל בפרצוף מיואש לחלל החדר, "זה כמעט כמו שכתבו את הבקורות לפני שעשו את ההצגה, באתם לפה בתחושה שזה כנראה טוב, אבל זה עוד לא נולד".

רגע לפני שהוא שוב הופך לבלתי נגיש, לקח על עצמו לפיד את תפקיד המרואיין הנוח וענה על השאלות.

והנה באחת אתה הופך ממלכתי, גם תיאטרון רפטוארי וגם הגשת חדשות.

"קוראים לזה מזדקן. זה שלב מאוד נחמד בחיים, חוץ מקשיים מסויימים בבוקר כשאתה כבר לא קם אלא בחלקים, אבל אני מנסה להתנהג בהתאם לגילי. לא להעמיד פנים שאני יותר צעיר, לא להעמיד פנים שאני יותר מבוגר".

המחזה הזה מבוסס על סיפור אמיתי?

"הרבה יותר מסיפור אחד. הרי מה זה מחזה? אתה הולך ברחוב ומסתכל על אנשים, אתה יושב בבית קפה ומדבר עם אנשים, והם לא מבינים שאתה גונב מהם את החיים בדיוק עכשיו. חבריי הקרובים הפכו עם השנים להיות זהירים כלפי כי הם עלולים למצוא את עצמם בעיתון, שלא נדבר על  בני משפחתי שאני מקרבן אותם מתי שבא לי. כתיבה אמיתית היא תמיד הסתכלות מאוד מרוכזת באחר ובוודאי מחזה שכזה. בגיל שלי, יש עיסוק יותר אינטנסיבי באהבה ומה היא אומרת יותר מאשר בגיל 20, שם או שאתה מתאהב או שלא. עכשיו אנחנו כבר מפצחים את הפנים של זה, אנחנו כבר בתוך הליבה".

במחזה שלך אישה עוזבת את בעלה בשביל בחור צעיר. אתה עדיין מאמין במודל המשפחה המסורתי?

"אני מאמין במשפחה שלי. אני 20 שנה עם אותה אישה, פוחד ממנה פחד מוות, וחושב שיש לנו יחסים תקינים לגמרי. צ'כוב דיבר על זה שהכל קורה בתוך משפחה. קחי משפחה שנראית הכי נורמלית וממוצעת, תמיד בפנים יש סערות ותפקידים".

עומרי ניצן, יאיר לפיד ונועם סמל מנסים לדבר על המחזה

ההמולה סביבך עכשיו היא חלק מהציפיה לשינוי הפרסונה מהבחור הנחמד עם הטי שירט לאחד עם חליפה.

"אף אחד לא מאמין לי אבל אני לא עושה כלום. אומרים: 'יו, בטח הוא עובד קשה, גם תיאטרון גם אולפן שישי'. אני פותח את היומן שלי מהשבוע ובאמת מחפש ברחובות אנשים לשתות איתם קפה. ניסיתי להתחנן לתמיר (מהלהקה ק.נ.), שהולך לכתוב את המוזיקה של המחזה, שאחרי החזרה יבוא לשתות איתי, אבל הוא עסוק. לעבוד קשה זה לעבוד במפעל בירוחם, מה שאני עושה זה תחביבים שמשלמים לי עליהם, ואני צריך להכיר תודה. מהבחינה הזאת אין לי שום יומרה לטעון שמה שאני עושה יותר קשה מאחרים".

אבל תיאטרון זה עדיין בידור. המעבר ליומן ולדיווח על אירועים מסוג אחר לא יהיה לך קשה?

"אנשים לא זוכרים, וזה בסדר, אבל משם באתי. אני 26 שנה עיתונאי. סיקרתי מלחמות, עבדתי בדסק לילה כאחרון הפועלים השחורים של המקצוע, ערכתי את עמודי הפנים של 'מעריב'. אני עיתונאי ותיק".

אז מה אתה יותר, עם כל כך הרבה טייטלים?

"אלה הגדרות של אחרים, לי אין שום צורך להגדיר את עצמי. אני עושה את הדברים שאני חושב שהם מתאימים לי ושאני עושה אותם בסדר".

תופר חליפות שחורות?

"הלכתי למדוד אבל כנראה שהעובדה שאין לי צוואר תקשה מאוד על המלבישה, אבל נסתדר גם עם זה. אמרו לי שזה מצויין שלא אגיד אם אהיה בשחור או בחליפה, אז אני לא אומר".