שתף קטע נבחר

הצגה אחרונה

במשך עשרות שנים היה בית הקולנוע השכונתי המבנה הכי פופולרי בערי ישראל. עם הגעתם של הטלוויזיה הרב ערוצית, הדי וי די ומתחמי הקולנוע הענקיים הם הולכים ונעלמים מהנוף. מיכל בן ארי יוצאת למסע פרידה

במהלך שנת 2007 ירד המסך על שני בתי קולנוע ותיקים בתל אביב, קולנוע הוד וקולנוע פאר. למען האמת, למבנה של קולנוע פאר לא היה פאר ולקולנוע הוד ששכן בפאסאז' לא היה הוד ולא הדר (עוד שם של בית קולנוע שנסגר) - אבל סגירתם משקפת את התהליך שעבר על בתי הקולנוע בארץ.

 

בתי הקולנוע התחילו את דרכם בהיכלים מרשימים, עם אולם בודד ובו כסאות עץ חורקים ומסך ענק, חלק מבתי הקולנוע ישבו במרכזי הערים והשתלבו במרקם העירוני התוסס ואילו חלקם היו בעלי אופי אינטימי ושכונתי. לפני כל סרט הוקרן יומן גבע, מוכר חטיפים היה מסתובב בקהל ובשעה ארבע אחה"צ היו "הצגות יומיות".

 

שנות השישים היו שנות השיא של הצפייה בקולנוע, אך תחילתם של שידורי הטלוויזיה בשנת 1968, השאירו את הצופים בבית וגרמו בהדרגה לסגירתם של בתי הקולנוע. אלו שרצו להמשיך ולתפקד נאלצו לעבור שיפוץ שבמסגרתו הפכו למולטיפלקסים – מספר אולמות שהציגו כמה סרטים בו זמנית, אז גם נכנסו הפרסומות, שהיו אטרקציה בעידן של טרום טלוויזיה מסחרית.

 

פריחת תרבות הקניונים בסוף שנות השמונים הביאה לפתיחתם של בתי קולנוע בקניון, ששילבו בין מסע קניות לצפייה בסרט, אך גם לסגירתם של אותם בתי קולנוע שכונתיים אליהם היה ניתן להגיע ברגל, במקביל התרחש בשנים האחרונות תהליך של מונופוליזציה של בתי הקולנוע מבעלות פרטית למספר מצומצם של רשתות הפצה החולשות על כל בתי הקולנוע בארץ. לסרט הזה אין סוף טוב, בנייתם של מגהפלקסים ענקיים בשולי הערים, כדוגמת סינמה סיטי, יחד עם הטלוויזיה הרב ערוצית, האינטרנט וה-DVD הצליחו לחסל כמעט את כל הדינוזאורים הקולנועיים העירונים שנותרו. 


פעם היה כאן ראינוע. קולנוע "אופיר" ב-1934 (צילום: זולטן קלוגר)

 

תל אביב: הקולנוע העברי הראשון

בשנת 1914 נפתח בשכונת נווה צדק בתל אביב בית הקולנוע עדן בהצגת הסרט "ימי פומפיאה האחרונים". עדן, שהחל כראינוע, היה הקולנוע העברי המודרני הראשון בארץ. בעלי קולנוע עדן, משה אברבאנל ומרדכי ויסר, קיבלו בלעדיות למשך 13 שנה בהן לא נפתח בית קולנוע נוסף בסביבה. במהלך מלחמת העולם הראשונה סגרו התורכים את בית הקולנוע מחשש שהגנרטור שלו משמש להעברת מסרים לצוללות אויב. בתקופת המנדט הבריטי נפתח הקולנוע מחדש והפך למרכז תרבותי בעיר המתפתחת. לבית הקולנוע הייתה גם גרסה מיוחדת לקיץ, או אז הוקנו הסרטים תחת כיפת השמיים. עם השנים ירד קרנו של עדן, עד שנסגר בשנת 1974. מבנה בית הקולנוע הוכרז אמנם כבניין לשימור ונקנה על יד בנק לאומי, אך הוא עומד במקומו אטום ומוזנח, מחכה שמישהו יגאל אותו מבדידותו.

 

בשנת 1930 נוסד בתל אביב קולנוע מוגרבי, אחד מבתי הקולנוע המיתולוגים שידעה העיר. בית הקולנוע שכן בכיכר ב' בנובמבר (המוכרת יותר בכינוי "כיכר מוגרבי") בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה. את המבנה תכנן האדריכל יעקב ברלין והוא נראה כמו מקדש קלאסי עם מוטיבים של אר דקו, לבני סיליקט, גרם מדרגות מהרחוב וגג נפתח. הקולנוע, שבאולם התחתון שלו הוצגו הצגות תיאטרון, הפך תוך זמן קצר למרכז הבילוי העיקרי בעיר הלבנה. המקום נחקק בתודעה הציבורית כמקום בו פרצו במחולות בשנת 1947 המוני תושבים, עם היוודע תוצאות ההצבעה על תכנית החלוקה. בשנות השמונים הפך האולם התחתון לקולנוע סטודיו שהציג סרטים קלאסיים - אך לא לאורך זמן, כי בשנת 1986 פרצה שריפה במקום שגרמה להרס של שני בתי הקולנוע. כיום יש במקום מגרש חנייה ותוכניות עתידיות, לא ממומשות, להקים מבנה חדש שחזיתו תשחזר את חזית קולנוע מוגרבי.


קולנוע מוגרבי ב-1949 (צילום: דוד אלדן, לע"מ) 

 

בסוף שנות השלושים החלה הפריחה הקולנועית של כיכר דיזינגוף עם הקמתו של קולנוע אסתר. הקולנוע תוכנן בסגנון הבינלאומי על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ'. החלל הפנימי של בית הקולנוע היה מרשים ומונומנטלי והוא היה הראשון שהצטייד במערכת מיזוג מרכזית ובמכונות הקרנה משוכללות. הקולנוע התמחה בהצגת מיטב הסרטים ההוליוודים והאירופאים. אני, למשל, זוכרת שראיתי בו את "החבובות בהוליווד".

 

הקולנוע שרד שנים רבות ונסגר רק בשנת 1993. בעלי בית הקולנוע, משפחת נתנאל-גולדשמיד, שימרו את הבניין בקפדנות והסבו אותו לבית מלון בשם סינמה. זהו מלון בוטיק ייחודי שעושה מחווה הן לאדריכלות הבאוהאוס והן לקולנוע. לובי המלון, הגלריה, חדרי האורחים וחלל חדר המדרגות היפהפיות הפכו למעין מוזיאון קטן לתולדות "קולנוע אסתר". התצוגה משלבת בין צילומי התקופה של הקולנוע והווי החיים של כיכר דיזנגוף וכוללת גם מכונת הסרטה מקורית, כסאות קולנוע מקוריים ופריטים ישנים מבית הקולנוע .


בסגנון בינלאומי. קולנוע אסתר לשעבר (צילום: איי פי)

 

לא רחוק מקולנוע אסתר, ברחוב פינסקר, נפתח בשנת 1958, קולנוע תל אביב. קולנוע זה היה שונה ממה שהכירו הצופים עד כה. היה זה קולנוע עצום מימדים (בעל מספר המושבים הגדול בעיר) , עם כורסאות מרופדות, שטיח שכיסה את הרצפה, מסך אדום כבד, יציע מרשים ולובי מפואר. גם חזיתו החיצונית הייתה מרשימה, בניין מכוסה מוזאיקה עם אורות אדומים מרצדים שנתנו תחושה שאמריקה הגיעה לעיר. בתחילת דרכו התמחה הקולנוע בהצגת סרטים בגרמנית ובסרטים של חברת פוקס המאה העשרים, לה היה שייך בית הקולנוע, בסוף ימיו הוצגו בו בעיקר סרטי פעולה והוא היווה משכן לחברת ההפצה ג.ג. קולנוע תל אביב נסגר באמצע שנות התשעים ועל המתחם שלו יוקם, איך לא, מגדל מגורים לעשירים.


חדש, חדיש ומחודש. קולנוע תל אביב ב-1958 (צילום: לע"מ)


כבר לא אקטואלי. קולנוע תל אביב (צילום: עומר הכהן)

 

ואי אפשר לסיים את הסצינה התל אביבית מבלי להזכיר את אחד מבתי הקולנוע הפולחניים שלה, קולנוע פריז. תנאי הצפייה בקולנוע פריז, ששכן ברחוב הירקון, היו בלתי אפשריים – כסאות עץ חורקים, עותקים במצב סופני, עמוד שהסתיר חצי מסך ועשן סיגריות (או שמא אלו לא היו סיגריות?) אבל מאידך, לאף בית קולנוע לא היה היצע כה מרשים של סרטים ישנים. הקולנוע שהתמחה בשלל סרטי פולחן הציג שוב ושוב את "מציצים", "מופע האימים של רוקי" וסרטי "מונטי פייטון" כמו גם עותקים נדירים של "הרולד ומוד", "יופי דו", "אבק כוכבים", "מילכוד 22" וסרטים של אנטוניוני, ברטולוצ'י, גודאר ואחרים. קולנוע פריז נסגר והפך לבניין משרדים משמים ואין שום דבר שיעיד על תהילתו של המקום בו היו מתגודדים בחצות הלילה עשרות חובבי קולנוע.

 

ומי נשאר? קולנוע גת בכיכר רבין היחיד שלא פוצל לכמה אולמות והתמחה בקומדיות רומנטיות איכותיות, אם כי יש הטוענים שבגמר השיפוץ הוא יחדול מתפקידו כקולנוע וקולנוע רב חן בכיכר דיזינגוף - שניצב אחרון כמעט על משמרתו.

 

ירושלים: הקולנוע שעבר לחסידות

העלילה המרכזית של בתי הקולנוע בירושלים נסובה סביב המאבק בין חרדים לחילונים אודות צביון העיר ירושלים, שאחד הסמלים שלו היה קולנוע אדיסון. בית הקולנוע הוקם ב-1932 והיה השלישי שנוסד בעיר. היה זה קולנוע גדול ומפואר עם עיצוב פנים בסגנון בתי אופרה וינאים – תאים פרטיים, וילונות קטיפה, נברשות ואפילו מיזוג אוויר. בשל הסטטוס קוו ששרר בעיר, לא הוקרנו בבית הקולנוע סרטים בשבת, אבל מכירת הכרטיסים נעשתה טרם יציאת השבת. וכך, במשך עשרות שנים, היה הקולנוע, הצמוד לריכוזי הציבור החרדים במאה שערים, מוקד להפגנות ועימותים אלימים בין החרדים והמשטרה ואף הוצת פעמיים.


לשעבר קולנוע אדיסון (צילום: חיים צח)

 

באמצע שנות התשעים, האיזור בו שכן אדיסון כבר הפך לחרדי לגמרי, התושבים החילונים של ירושלים חדלו מלבוא לראות בו סרטים והוא נסגר. כמה אירוני שלאחר סגירתו הוא נמכר לחסידות סאטמר - וזו מתכוונת להקים שם מתחם מגורים לחסידיה.

 

בית קולנוע ירושלמי ותיק ונודע נוסף היה קולנוע ציון בכיכר ציון. למעשה, קודם היה שם בית קולנוע ורק אחר כך הוקמה הכיכר שנקראה על שמו. בית הקולנוע התחיל כראינוע בצריף רעוע עוד בשנת 1917 ובשנת 1920 נבנה האולם הקבוע ובו כ-600 מושבים. הקולנוע היה הרוח החיה של הכיכר וידע את כל ההפגנות שהתרחשו בה. בשנת 1967 הניחו שלושה פלסטינים פצצה באולם, ולמרבה המזל היא נתגלתה מבעוד מועד. אך מזלו הטוב של הקולנוע לא נמשך ובשנת 1972 הוא נסגר, הבניין נהרס ובמקומו נבנה בניין משרדים ובנק.


קולנוע ציון ב-1945 (צילום: JNF, לע"מ)

 

גורלו של קולנוע סמדר דווקא שפר עליו, והוא נותר אחד הקולנועים הוותיקים של ירושלים שעדיין פעילים. קולנוע סמדר שוכן בבית טמפלרי במושבה הגרמנית (רחוב לויד ג'ורג' 4) , זהו מבנה שנבנה בשנת 1928 מלבני סיליקט לבנות, בסגנון אר דקו, על ידי גוטלוב בוירלה. בקולנוע שנקרא בימי המנדט קולנוע "אוריינט" הוקרנו סרטים עבור קציני הצבא הבריטי. בבית הקולנוע פועל כיום גם בית קפה קטן ומקסים, המאפשר להכנס עם הקפה לאולם ההקרנה.


חי ונושם. קולנוע סמדר (צילום מיכל בן ארי) 

 

חיפה: קומנדו ארמון

בחיפה, ששנים רבות יצא לה שם של עיר נטולת חיי לילה, שכנה כמות נכבדת של בתי קולנוע, מרביתם בהדר. מרובם לא נותר זכר.

 

קולנוע אמפי, או בשמו המלא "אמפיתיאטרון", היה אחד מבתי הקולנוע הוותיקים של העיר. הקולנוע המפואר שהוקם בשנת 1935 השרה על הבאים בקהלו תחושה חגיגית ומכובדת. הקולנוע שכן ברחוב החלוץ, על מורד טבעי עם כסאות קבועים נטועים בתוך שורות אבן ולובי עם ספות מעור. מה שהיה מיוחד בקולנוע זה הוא שמבנהו היה צמוד למבנה של בניין הסתדרותי והקופות של הקולנוע בכלל שכנו בתחתית בניין ההסתדרות. כך, כפי הנראה, היה בחיפה האדומה דאז, תרבות ופוליטיקה התערבבו להן יחד.

 

מול קולנוע אמפי שכן קולנוע אורה, שגם הוא היה שייך כקודמו לחברת העובדים ונבנה על יד האדריכל אוסקר קאופמן. קולנוע אמפי נסגר בשנת 1987, נהרס והפך למגרש חנייה וקולנוע אורה נסגר בשנת 1990 וניצב כפיל וורוד במרכז חיפה.

 

קולנוע ארמון ברחוב הנביאים היה מפורסם בגג הנפתח שלו ובמבנה הארכיטקטוני היפה בעל החזית העגולה והגג שנפתח ע"י גלגלים. היה זה קולנוע מפואר ונוצץ שהציע 1,800 מושבים ותאים יוקרתיים להשכרה ביציע, מעליהם השתלשלו נברשות. לא רבים אולי יודעים אבל בית קולנוע זה שנפתח בשנת 1935 יחד עם קולנוע חיפאי נוסף, קולנוע עין דור, היו בתי הקולנוע הראשונים של רשת רב חן, מי שבתחילת שנות השמונים פתחה את בית הקולנוע הרב אולמי הראשון "רב חן" בדינזגוף ומי שלימים הקימה את קומפלקס "יס פלנט" בקניון איילון.

 

הקולנוע היה פופולרי ביותר בקרב צעירים, מה שהוליד את הביטוי "קומנדו ארמון" - כינוי לחבורות שנהגו לשבת על הברזלים מול בית הקולנוע. לאחר שהפסיק לתפקד כבית קולנוע שימש "ארמון" בתור אולם הופעות בשם "העיר השנייה". בסופו של דבר, הארמון נהרס ובמקומו הוקם בניין משרדים משמים. ומי נשאר? "מוריה סינמה קפה", בית קולנוע שפעיל מאז שנות הארבעים ונמצא בשדרות מוריה על הכרמל. בית הקולנוע הינו בעל עיצוב רטרו ושוררת בו אווירה תרבותית ושכונתית וקפה סינמה עממי בנווה שאנן.

 

הפתעות בערים קטנות

בית הקולנוע של ילדותי היה קולנוע שביט בגבעתיים, שם ראיתי את רוב סרטי הילדים של שנות השבעים וגם את ההצגה "חנהל'ה ושמלת השבת". מי שגר בצידה השני של גבעתיים זכה לראות סרטים בקולנוע נוגה, סטודיו ואורלי.

 

גם בתי הקולנוע של רמת גן נחשבו כבתי קולנוע שכונתיים לעת מצוא. קולנוע רמה בעל הגג הנפתח, קולנוע רמת גן, קולנוע ארמון בו ראיתי את "גריז", קולנוע לילי בשדרות ירושלים, קולנוע הדר בכיכר נח שם ראיתי 3 פעמים את "שיגעון של מסיבה", קולנוע אואזיס וקולנוע אורדע שהצ'ופר שלו היה הפלאפל הטעים לאחר הסרט.

 

קולנוע שביט הפך למשכנם של אולפני רול, קולנוע הדר וקולנוע רמת גן נהרסו, קולנוע אורדע הפך לסניף של בנק ובמקום קולנוע ארמון יש מרכז מסחרי. מי שרוצה לראות סרט בגבעתיים או רמת גן מישיר פעמיו לקניונים.

 

אך, לעיתים, בערים הקטנות מזדמנות לצופה גם כמה הפתעות. כך למשל, ברמת השרון. בסוף רחוב סוקולוב שוכן קולנוע כוכב. בית הקולנוע הוותיק, שנקרא בעברו "גיל", שמר על כל המאפיינים של בתי קולנוע מהזן הישן - קטן, שכונתי, אינטימי, עם אפשרות מלבבת להכין בהפסקה תה ממיחם. למרות שבעבר נידונו תכניות להרוס את המבנה ועל אף שלא רחוק ממנו נפתח הסינמה סיטי, הוא ממשיך לפעול כבית קולנוע עד עצם היום.

 

ובאילת, בית הקולנוע שפעל בקניון נסגר, ובית הקולנוע היחיד שנותר בעיר, הוא דווקא בית הקולנוע הוותיק "תיאטראות אילת". זהו בית קולנוע בעל מראה תיאטרלי, שנדלירים תלויים מהתקרה, יציעים כמו בבית אופרה, כסאות בורדו מרופדים וקצת מרופטים בבורדו מהווים זכר לימיו הגדולים של בית הקולנוע.

 

  • מתגעגעים לבית הקולנוע של ילדותכם? שרון רז, אדריכל, מתעד באתר המקסים שלו מבנים נטושים, ביניהם בתי קולנוע, שעומדים להם, כדבריו, גלמודים, ענקיים, ריקים, מבויישים, מוזנחים וסגורים בתוך מרקמי ערינו. שווה להיזכר.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
חנה מרון מפגינה נגד בעלי "מוגרבי" ב-1950
צילום: הנס פין, לע"מ
קולנוע אלנבי בתל אביב
צילום: עומר הכהן
צילום: עומר הכהן
קולנוע רב חן
צילום: עומר הכהן
מומלצים