ג'אמפ סטארט

לפני 40 שנה המציא אמריקאי פסיכי אחד חברת הפקות, התחזה לשני עיתונאים (כלומר, בשתי שיחות טלפון נפרדות), גייס שני חברים ששיחקו אותה עורכי דין - וכל זה בשביל לשכנע את ג'יי סאמו, המנהל של מלון סיזרס פאלאס בלאס וגאס, שירשה לו לקפוץ עם האופנוע שלו מעל המזרקות הענקיות שבקדמת המלון. קזינו. סאמו בלע את הלוקשים וסגר איתו תאריך: היום האחרון של שנת 1967. בערב הסילבסטר הביא הפסיכי ים קהל למזרקות של הסיזרס, עשה דאווינים עם האופנוע, טס לכיוון המקפצה, המריא - והתרסק. אבל זה לא היה טוטאל לוס. עובדה, היום כולכם מכירים את הפסיכי ההוא בתור איבל קניבל.

הקפיצה הכושלת ההיא בסיזרס פאלאס הזניקה את איבל קניבל לתודעה האמריקאית, ומשם לתודעה של העולם כולו, וזאת משתי סיבות: הראשונה היא שהוא דאג לצלם את האירוע ולמכור את החומר לרשת טלוויזיה גדולה, והשנייה היא שמפגן כזה של אומץ טהור - או ליתר דיוק, של טמטום מוחלט - חייב להוות מקור השראה.

אחרי איבל קניבל הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו טמטום עם אופנועים וטלוויזיה. כולל הבן שלו, שירש את הגן של הלהיות דפוק. אבל באיזשהו שלב התחילו כל הקפיצות הארוכות האלה לשעמם. עד שהגיע ג'רמי מק'גראת'.

בגלל שאתם קופים פרימיטיביים חולי כדורגל, איאלץ לספר לכם שג'רמי מק'גראת' הוא אחד השמות הגדולים בסופרקרוס האמריקאי ובעולם כולו. העשור שלו היה שנות ה־90; אז הוא הספיק לקחת אליפות מוטוקרוס אמריקאית אחת, שתי אליפויות במוטוקרוס האומות ושבע אליפויות סופרקרוס. אבל לפני כל אלה הוא היה רוכב BMX. כן, האופניים הקטנים האלה של הילדים המחוצ'קנים. עכשיו, בגלל שלמסכנים על ה־BMX אין מנוע, מהירות זה לא הצד החזק שלהם והם מתרכזים בקפיצות ובתעלולים באוויר. ובאיזשהו שלב נעשה למק'גראת' כל כך משעמם לנצח בסופרקרוס, שהוא התחיל לעשות על האופנוע תעלולים של BMX.

את הטריקים שלו נהג מק'גראת' לעשות בכל פעם שקפץ מעל לקו הסיום כמנצח. הטריק הראשון היה ה"נאק־נאק": ירידה מהאופנוע באוויר והתייצבות עם שתי הרגליים בצד אחד של הכלי, כשרק אחת מהן על הרגלית. אחרי שהשטות הזאת הצליחה לו, הוא הוסיף עוד כמה תרגילים לרפרטואר הניצחונות שלו. אחריו התחילו גם רוכבים אחרים לעשות דברים דביליים בקפיצה האחרונה, ובהמשך גם לאורך כל ההקפה האחרונה. ואז הגיע תורו של ה"אקספרשן סשן", מופע קפיצות הראווה בין המקצים.

מכאן והלאה הפכו דאווינים באוויר על אופנוע מוטוקרוס לנוהל קבוע, וזה היה רק עניין של זמן עד שיהפכו גם לענף ספורט נפרד - ענף שהגיע מהר מאוד לשיא של טירוף, ואז הפך מחגיגה של חופש לשואו טלוויזיוני מבוים ומבאס, והיום הוא מחכה למישהו שיחזיר אותו למסלול. אבל רגע, היינו בכלל בניינטיז.

איך להעיף אופנוע

עד אמצע שנות ה־90, הטריקים־תוך־כדי־קפיצות נשארו עניין פנימי של ליגות המירוצים האמריקאיות. הספין שהפך אותם לבסוף לספורט עצמאי קשור ישירות לזה שלא קל להיות מתחרה בליגה מסודרת: הרוכבים בסדרות הסופרקרוס והמוטוקרוס נתונים למשטר אימונים מפרך, על האופנועים ובלעדיהם. השתתפות באירוע ברמה לאומית דורשת משמעת וצייתנות מוחלטת למערך מטורף של חוקים ותקנות; אתה טוחן את התחת באימונים, ואז רוכב במקצים שדחוסים בתוך לוח זמנים צפוף ובלתי שביר. כל סטייה מהתקנון, כל חריגה בספסיפיקציות של האופנוע, כל איחור בגלל תקלה טכנית - ואתה צופה במירוץ מהצד, בלי קשר לכמה שהשקעת בו. עם זה לא כולם רוצים להתמודד, אז אלה שנשבר להם הזין, פשוט ברחו אל החופש. אל הדיונות.

בשביל להבין איך מהדיונות האלה נולד הפריסטייל צריך לחרוג קצת מהנושא. תנסו להישאר מרוכזים, זה לא כזה מסובך: בשנות ה־80, הסנובורד היה הספורט החדש שהגניב את עולם הספורט האתגרי (ככה קראו אז לאקסטרים). אני מזכיר את זה בגלל דנה ניקולסון, מי שנחשב באותם ימים להוט־שוט של הספורט המתהווה - ובאחד מאותם ימים פגש את ג'ון פרימן, יוצר של סרטי גלישת גלים. בדיעבד, זאת היתה פגישה עם חשיבות גדולה לחבר'ה מהדיונות.

חוץ מסרטים וגלישה, פרימן אהב מאוד גם את הקטע החדש עם הסנובורד. אז כשיצא לו לפגוש את ניקולסון, הוא הציע לו לעשות סרט. התוצאה היתה סדרה שלמה של סרטי סנובורד בשם Creatures of Habit, שסבלו כמו כל סרטי האקסטרים מנטייה לשעמם אחרי כמה דקות. כדי להחיות את העסק החלו ניקולסון ופרימן לשלב בהם גם קטעי אקסטרים מענפי ספורט אחרים, ובסרט החמישי בסדרה הם הגיעו לאופנועי מוטוקרוס. האופנוענים שהופיעו בו היו אותם רוכבי סופרקרוס שמרדו וברחו לדיונות, ועסקו במה שנקרא אז פרי־רייד - רכיבה חופשית.

קטע המוטוקרוס הקצרצר ששולב בסרט עורר תגובות לא פרופורציונליות, ודרבן את ניקולסון ופרימן - שכבר קראו לעצמם Fleshwound Films - לאסוף חומר לסרט שלם של רכיבה חופשית על מוטוקרוס. במשך שנתיים הם הסתובבו עם מצלמה בכל אתרי הפרי־רייד באמריקה, ביניהם בומונט (טקסס), קיינוויל (יוטה), בארות אוקוטילו והדיונות של גלאמיס (קליפורניה). ב־1994 יצא הסרט בעל השם המעודן Crusty Demons of Dirt, שינה לעד את עולם המוטוקרוס - והביא גם ליצירת ענף ספורט חדש.

בסרט, שהציג את סגנון החיים של הרוכבים מאחורי הקלעים של הליגות הרשמיות, נראו כוכבי מוטוקרוס וסופרקרוס משתוללים בלי המגבלות של הספורט המאורגן. כל השמות הגדולים - סת' אנסלו, מייק מצגר, ג'רמי מק'גראת' ואחרים - תועדו כשהם מרחפים מדיונה לדיונה תוך נפנוף בידיים וברגליים, קופצים מעל בתים, מזנקים מעל אוטובוסים ואפילו רוכבים על המים עם צמיגי כפות. התגובות, כצפוי, היו היסטריות. "קראסטי 2", שיצא לשוק שנה וחצי אחרי המקור, מכר פי שלושה עותקים והפך לתופעה בינלאומית.

מה שנחשב עד "קראסטי" לתופעה זניחה בעולם האופנועים הפך לשיגעון החדש. רוכבים מכל העולם עלו על אופנועים, קפצו מהמקום הראשון שיכול היה לשאת את המשקל הכולל שלהם, והתחילו לעשות שטויות באוויר. אחר כך הם גם התחילו להמציא לכל דבר שהם עשו שמות דביליים. למשל, One handed Superman switchblade seatgrab into no handed landing.

עכשיו אי אפשר היה לעצור את זה. אחרי ש"קראסטי 3" יצא ב־97', בריאן ג'ורדן ולופטי - שניים מחלוצי הספורט וכוכבים לא קטנים של סדרת קראסטי - פנו לניקלוסון ופרימן והציעו להם להרים אירוע גדול שעיקרו תחרות קפיצות מוטוקרוס. אחרי ארבעה חודשים של הכנות נערכה בלאס וגאס התחרות הראשונה. אז גם שונה השם מפרי־רייד לפריסטייל (כי האירוע נערך בזירה סגורה ולא בטבע. תירוץ שלהם, לא שלי).

הספורט החדש זכה ליחס מזלזל מצד קברניטי ליגות המוטוקרוס הרשמיות; מבחינתם לא היה לזה שום עתיד. הקהל, לעומת זאת, מאוד אהב את הקטע. הפריסטייל הוצג לראשונה כענף רשמי ב־X-Games שנערכו בסן פרנסיסקו ב־1999, ונחשף לעולם דרך השידורים ברשת ESPN. באותה הזדמנות הוא קיבל שוב שם חדש, FMX (נו, Free Style Motocross). בסיום המשחקים התברר שהוא היה הענף הנצפה ביותר - ואז התחיל הכסף להישפך פנימה.

איך לפתוח את הראש

הכסף הגיע אל ה־ FMXבפורמט של ספונסרים עתירי ממון מחוץ לתחום האקסטרים. היום ניצבות מאחורי כל רוכב בשפיץ העולמי חברות כמו שברולט או טארגט, מה שמעיד על הפופולריות של הספורט הזה גם מחוץ למעגל החובבים המושבע.

עם כניסת הספונסרים הגדולים תפחו פרסי הזכייה, ומשכו לתחום שמות גדולים מעולם הסופרקרוס, למשל טראוויס פסטראנה (שעוד נחזור אליו) ונייט אדאמס. התנאים האלה סללו את הדרך להתמחות של רוכבים מקצועיים בתחום הפריסטייל כספורט עצמאי. גם האופנועים עצמם הפכו למתמחים: המוטוקרוס המקורי שחלטר באירועי פריסטייל עבר מהעולם, והכלים הפכו למכווני מטרה: משקל מופחת, מתלים משודרגים, מושבים מגולחים לצורך חופש תנועה, כנפיים קצוצות שלא יסתבכו בביגוד, אפילו ידיות אחיזה במקומות אסטרטגיים על האופנוע.

כל ההתפתחויות האלה יצרו מירוץ מטורף שעיקרו הרחבת הגבולות של מה שאפשר - ואי אפשר - לעשות על אופנוע. ובדיוק כמו אצל מק'גראת' בזמנו, גם הפעם הגיעה ההשראה מאופני ה־BMX. אבל עדיין היה דבר אחד שהאופניים עשו כבר בשנות ה־80, ואופנועי ה־FMX עוד לא: בק־פליפ. היפוך לאחור.

הרעיון של סלטה עם אופנוע ששוקל 100 קילו התחיל להטריף את כל רוכבי הפריסטייל באשר הם. הראשון שביצע את הטריק הפסיכי הזה היה אדם אוסלי, שב־1998 לקח קאוואסאקי KX250, דפק איתו גלגול לאחור ונחת בתוך אגם. ברגע שהוכח העיקרון - כלומר, שאדם מספיק דפוק יכול להפוך אופנוע בגודל מלא ולהנחית אותו בחזרה על האזור הכללי של הגלגלים - המרדף המטורף אחר הבק־פליפ התחיל רשמית.

שנתיים אחרי אוסלי החליט קארי הארט שהוא מנסה בק־פליפ עם נחיתה על אדמה ב"גרביטי גיימז". הוא אמנם סובב יותר מדי את האופנוע והתרסק, אבל עמיתיו לענף ראו בזה אות ומופת לכך שאופנוע מסוגל לחזור בדיוק לגלגלים. ואם עד אז היה מרדף, עכשיו זה הפך לקרב פסיכוטי על "מי יהיה הראשון שיבצע בק־פליפ וגם ימשיך לנסוע אחרי הנחיתה". עניין של כבוד. הארט עצמו ניסה שוב ב־2001, אבל התרסק כבר בהמראה ונעדר מהספורט למשך שנה לצורך החלמה.

באפריל 2002 זה סופסוף הצליח. הכבוד נפל בחיקו של כיילב וויאט - איזה אף־אחד מחווה בקיבינימט - שהרים ערימה של חול, עשבים ונסורת בזווית כמעט אנכית, וקפץ. אחרי כמה ניסיונות ונחיתות על הראש, הוא הצליח להנחית את האופנוע באופן מושלם. אם נורא בא לכם, חפשו ביו־טיוב ותראו אותו טס דרך כל ההילוכים עד מנתק ההצתה בהילוך האחרון, והופך לראשון שגם דפק סלטה וגם המשיך לרכוב.

בקיץ של אותה שנה החליט מייק מצגר, מי שנחשב לסנדק של הפריסטייל מוטוקרוס, שבק־פליפ לא מחייב אפילו רמפה מיוחדת. החליט וגם ביצע, מרמפה רגילה. כעבור חודש הצליח גם טראוויס פסטראנה לעשות את הקונץ הזה. בגרביטי גיימז של 2002, שניהם כבר שילבו בק־פליפ בסשן שלהם. לקראת סיום התחרות נפצע טראוויס, ואת הבק־פליפ היחיד ב־X-Games של אותה שנה הרביץ מצגר. אבל הוא לא הסתפק בבלעדיות הזאת, והיה גם הראשון שביצע בק־פליפ בנחיתה מתרגיל קודם (עד אז כולם חשבו שצריך הכנה מנטלית של שבוע), והראשון שדפק שני בק־פליפים ברציפות.

ב־2003 הצליח קארי הארט, שהחלים בינתיים, להוכיח לעצמו ולעולם שגם הוא מסוגל - והנחית בלי בעיות בק־פליפ ב־X-Games. מאז הפך הבק־פליפ לתרגיל חובה שבלעדיו אין סיכוי להתברג בשלישייה הראשונה, והיום יש לכל זב חוטם עם ביצים רפרטואר של מיליון סלטות. למעשה, כל מה שהמטורפים עשו פעם על האופנוע כדי לנצח בתחרויות, היום הם עושים תוך כדי בק־פליפ כשהאופנוע הפוך.

איך לא למות

הבק־פליפ אמנם הפך מפנטזיה מופרכת למציאות בשטח, אבל עולם הפריסטייל גילה שיש גם תרגילים שאי אפשר להתאמן עליהם בלי למות בדרך, מה שהעניק להם את השם Do Or Die. ומכיוון שהצורך הוא אבי ההמצאה, הגיע תורה של בריכת הספוגים - קונטיינר מלא בחתיכות ספוג או קרטונים, שמאפשר נחיתות מהסוג ששולח אותך הביתה בכיסא גלגלים או בארון אם אתה מנסה אותן בסביבה לא מוגנת. רוכבי הפריסטייל משתמשים בה כדי לגלות תרגילים חדשים, ולהתאמן עליהם עד שכל הנחיתות נגמרות על הגלגלים. אחרי שהם משיגים ביצועי נחיתה סבירים, הם מנסים נחיתה על עפר. ולמה לא חשבו על זה כבר בזמן המרדף אחר הבק־פליפ? ובכן, כי אנחנו לא מתעסקים כאן עם האנשים הכי אינטליגנטיים.

מביני עניין אומרים שבריכת הספוגים היא האחראית העיקרית לזינוק בביצועי הפריסטייל בשנתיים־שלוש האחרונות - זינוק שכולל את ה־"360" (סיבוב מלא כשהאופנוע שוכב באוויר, מאוזן לקרקע) ואת ה"קרולה" (הרוכב מתנתק מהאופנוע, מתגלגל סביב ציר האורך שלו וחוזר לאופנוע לפני הנחיתה). עכשיו, כשיש איך להתאמן בלי למות, השמיים הם הגבול. נשמע היסטרי? אז האמת, אני דווקא חושב שהספורט הזה הפך בשנים האחרונות לשעמום טוטאלי.

השעמום הזה הוא תוצאה של תהליך ארוך, שהתחיל כשהאמריקאים הכניסו את המוטוקרוס לאולמות סגורים וקראו לו סופרקרוס. כל המהירות של אופנועי המוטוקרוס סורסה לחלוטין והומרה בקפיצות לגובה; הטענה היתה שזה "מזקק" את הענף, אבל האמת היא שפשוט ארזו אותו הדוק וצפוף לצורכי שיווק וטלוויזיה. הדור השלישי של המוטוקרוס, השלב הבא אחרי הסופרקרוס, היה אמור להיות דווקא הפרי־רייד - עם הריחופים הפסיכיים לאורך 80 מטר, הטיפוס על קירות אדמה והרכיבות על גלגל אחד בהילוך אחרון. אבל השיווק האמריקאי תקע לנו במקומו את הפריסטייל - אירועים שמאורגנים קצוץ־קצוץ ונותנים לכל רוכב דקה וחצי כדי להרשים את העולם, כולל ניקוד עשרוני על ביצוע ונחיתה כאילו מדובר בנדיה קומנצ'י.

התוצאה של כל התהליך הזה היא שהמוטוקרוס הפך ל"כוכב נולד". ספורט אדיר עם עבר מפואר, שהאיברים שלו נגדעו ככה שכל ילד מטומטם עם מספיק ביצים יוכל להיכנס אליו, וגם להפוך לסלבריטי ברמה עולמית למשך איזה שנתיים. זה לא שצריך להתנות את הכניסה לפריסטייל בשלוש עונות טירונות בליגת מירוצים, אבל רבאק: אם אתה משתתף בספורט שמופיעה בו המילה מוטוקרוס, לפחות תדע לסובב את האופנוע על המקום. אל תעשה רוורס ארבע פעמים כמו קוקסינל רק כי אתה צריך לחזור חזרה אל הרמפה ואין לך מספיק מקום במנהרה שמתחת ליציע.

מה שכן, ברור לי שהפריסטייל מוטוקרוס עוד לא אמר את המילה האחרונה. כרגע מדובר בפס ייצור ליודה סעדואים על אופנועים שלא באמת יודעים לרכב, אבל יש להם מוח מספיק קטן כדי להביא מדליה באירוע של רד־בול. אבל איפשהו בעתיד מחכה השלב הבא, שביל זהב שיחבר בין הפרי־רייד לפריסטייל - ומי שייקח אותנו לשם יהיו הרייסרים שבחבורה. אלה שהשורשים שלהם נעוצים עמוק במירוצים הקלאסיים, ושמסוגלים להמשיך ולהוביל את הספורט. אנשים כמו טראוויס פסטראנה, שמנצל את המהירות שלו כדי לייצר מספיק אנרגיה לדאבל בק־פליפ. או מייק מצגר, שיצא החוצה מהאולמות המחניקים, הביא בק־פליפ מעל המזרקות בסיזרס פאלאס - והראה לכל הפישרים של הפריסטייל, ולאיבל קניבל בכבודו ובעצמו, מאיפה משתין רוכב מוטוקרוס.