חינוך רע

בשבוע שבו התבשרנו על כך שנעמי פרלוב, מבכירות תחום המחול בישראל, מצטרפת כשופטת אורחת לפאנל המכובד של שופטי "נולד לרקוד", התפרסמה בגיליון סוף השבוע של אחד העיתונים הגדולים ידיעה שנשמעה מוזרה לא פחות. הפקת התכנית, כך מתברר, פנתה לרקדן הנודע מיכאיל ברישניקוב והציעה לארח אותו.

אין דבר רע בלכוון גבוה, להפך, שאיפות הן שלב בסיסי בהתפתחות ובצמיחה. ובכל זאת, משהו בקשירת שמו של הפורמט הטלוויזיוני לברישניקוב, האיש שרקד אצל אגדות כמו ג'ורג' בלנשיין וג'רום רובינס וששמו הוא שם נרדף למחול הקלאסי לסוגיו, מעביר צמרמורת של אי נוחות. צריך להודות על האמת, האנשים שמאחורי מכונת הלהיטים של ערוץ 2, חשבו ובצדק ששמות "מפוצצים" יסייעו במיתוג "נכון" של המוצר, אבל ספק אם מישהו מהם עצר לחשוב לעומק על משמעויות הפנייה ותוצאותיה, ובכלל זה טשטוש מוחלט של גבולות ההגדרה העצמית.

כשתכנית ריאליטי טובה ומעוררת עניין ככל שתהיה, מאמינה שהיא האמנות עצמה, קשה שלא להתבונן בהשתאות מול שיגעון הגדלות הזה. "נולד לרקוד" היא תכנית בידור טלוויזיונית מצוינת, אבל היא אינה ולא תהיה הדבר עצמו.

קשה להאשים את מפיקי התכנית בשימוש לרעה בכוחם. הם, מצדם, עושים את מה שהם יודעים לעשות – לסחור בתוכן. מי שאשם בכך שתכניות כמו "נולד לרקוד" מרגישות בנוח לשים את עצמן תחת מעטה "אמנותי" ו"עשייה תרבותית", הם אלה שאמורים לספק לקהל אלטרנטיבה, כלומר, העושים במלאכת התרבות, כמו גם אלה שתפקידם להצביע על ההבדל, כלומר העיתונות.

ספק אם ברישניקוב יגיע לישראל, ובכל זאת, בעיתונות מצאו לנכון לכתוב על כך ללא כל סייג כיוון שברור ששני הצדדים – העיתונות ופרנסי התכנית הטלוויזיונית – יוצאים מכך מורווחים ומרוצים.

בשם החנופה

כשהתיאטרונים הנתמכים מעלים הפקות מסחריות מטעמי הישרדות או מתוך רצון לתפוש מרובה, אין להתפלא שעבור הרוב הדומם שלום אסייג ועודד תאומי יושבים על אותה הסקאלה ואפרת בוימולד, כוכבנית טלנובלות מוכשרת ודוגמנית, מדברת על תפקידי אופי ברצינות תהומית. כשתזמורות נתמכות מפיקות יצירות מתחנפות "לכולם" בכדי להתפרנס, הפער בינן לבין תכניות מסוגת ה"כוכב הנולד", הולך ומצטמצם.

ההבדל בין קברניטי מוסדות התרבות בישראל, שנלחמים היום על זכותה של

התרבות הישראלית להתקיים בכבוד, לבין יצרני התוכן הטלוויזיוני, הוא שבידי הראשונים ניתנו המנדט והאחריות על פיתוח ועיצוב טעמו הטוב של הקהל, חינוכו, השכלתו והקניית ערכיו, בהם היכולת להבדיל בין מסחר ביוצרים וביצירות ובין הדבר עצמו.

המציאות הקשה שבה פועלים מוסדות בישראל מחייבת התפשרויות גם בכל הנוגע לבחירות רפרטואר וליהוק, שמתבסס לעיתים לא בהכרח על המבצע הטוב, אלא על זה שיביא לקופות כמות גדולה יותר של רוכשי כרטיסים. פועל יוצא של מציאות זו היא הקניית הרגלים קלוקלים שנובעים מחינוך רע. אם מוכרים לנו פלאפל בתור קוויאר בתיאטרון, גם לטלוויזיה מותר.