פרסום שמות חשודים: ומה אומרת ההלכה?

בשל מרכזיותה של סוגיית פרסום שמו של חשוד, יש עליה ספרות אין סוף, בשפות שונות. מדובר בשיקולים מורכבים ומסובכים במעגלים שונים: שיקולים "טהורים" העוסקים בנושא עצמו ובדילמה, שיקולים רחבים יותר כמו ההערכה ש"כלי התקשורת צריכים גם להימכר" וש"הציבור רוצה 'דם'", ושיקולים נוספים כמו קיומה של רשת האינטרנט, אופייה של החברה ועוד.

כשניגשים לדיון בנושא מהותי שכזה, לעתים חשוב ראשית להגדיר את נקודת הבסיס. ולענייננו: האם נקודת המוצא היא שיש לפרסם הכל, זולת מה שיש בו פגיעה חמורה מדי באדם, או שלהפך: נקודת המוצא היא שאין לפרסם, ויש לעשות זאת רק כשיש צורך משמעותי (עניין שכשלעצמו דורש הגדרה).

קשה מאוד לקבוע מהי עמדת התורה בשאלה זו. במבט ראשון נראה ללא ספק כי איסורי לשון הרע והלבנת פנים הם נקודת המוצא, ובשל כך ניתן לכאורה לקבוע באופן חד-משמעי כי אין לומר דבר, אלא אם כן יש סיבות שההלכה מכירה בהן. ברם, קביעה זו אינה פשוטה כלל ועיקר משום שה"חפץ חיים" עסק בספרו על דיני לשון הרע של היחיד, ולא דן בהיבטים כמו חובת ביעור הרע מהחברה ויכולת החברה להתמודד עם העוולות שבתוכה.

אף על פי כן, נראה כי זו אכן עמדת האתיקה היהודית. האתיקה היהודית אינה מכירה בזכותו של הציבור לדעת. היא מכירה בזכותו של האדם לשמו הטוב ובחובת הציבור לשמור על שמו הטוב של האדם ולא לדבר עליו לשון הרע, והיא מכירה בחובת הציבור לדעת את הדברים שישמשו אותו לתקן את דמותו.

איך אומרים ביהודית "זכות הציבור לדעת"?

לימוד מעמיק בשער העשירי בספר "חפץ חיים" מלמד כי מגוון די רחב של מטרות מתיר לומר דברים שנקודת המוצא היא שהם אסורים – בהם למשל: ביעור הרע, הגנת חלש מפני חזק ממנו, מניעת מכשול לפני עיוור, ואפילו כדי "להפיג דאגה מליבו". לאמור, המונח "תועלת" הוא מונח רחב יותר מאשר מיקוד התועלת במקרים בהם מדובר בתוצאה ישירה של הדיבור.

נראה אפוא כי בשדה החברתי הכללי ניתן להגדיר צורך בצורה רחבה יותר מאשר צורך ישיר. אין מדובר רק בפרסום שמו של חשוד כשהמטרה המובהקת היא להזהיר את הציבור מפניו, כי אם גם בתופעות שהן רחבות יותר במשמעותן, ומלמדות את הציבור דברים על אורחות החברה, התפשטות סרטן השחיתות, רמתם של מפקדי צה"ל וכדומה. המונח "צורך" בפרסום פותח שער משמעותי בפני אמצעי התקשורת.

אולם הדיון מסובך הרבה יותר: חלק מפרסום השם אינו רק אזהרת הציבור וה"צורך", אלא הוא גם בעל משמעות של הרתעה.

לכאורה נראה אפוא כי בשורה התחתונה האתיקה היהודית התקשורתית תאשר את אותן רמות פרסום כמו המקובל היום בעולם, וההבדל יהיה רק בתחום ההנמקה: בעולם מכתירים זאת בשם העיקרון של "זכות הציבור לדעת" בעוד שהאתיקה היהודית מדברת על "צורך".

לא רק עובדות מוכחות

בעניין צורת הפרסום, מוטלת חובה חד משמעית על עורך כלי התקשורת: חובה לומר את האמת רק את האמת ואת כל האמת; חובה שלא לטשטש בין עובדות לפרשנות; חובה להיות ענייני ולא להסית; חובה להיות צמוד למטרה ועוד ועוד.

נדגיש כי אין כוונת הדברים לומר כי מותר לכלי התקשורת לעסוק אך ורק בעובדות מוכחות. הסיבה לכך היא כפולה: ראשית, בלתי ניתן להגדיר מהי עובדת מוכחת, שהרי אפילו הרשעה בבית משפט נתפסת בעיני חלק מפוסקי ההלכה כעובדה לא מוכחת, בשל דיני הראיות השונים במשפט הישראלי מהמשפט העברי (כמו תגובת הרבנים להרשעתו בעבר של אריה דרעי).

שנית, עיקר תפקידה של התקשורת בתחום זה הוא לכסות את תחום החדשות, הספיקות והמצבים הלא ברורים. החובה המוטלת על המפרסם היא אפוא חובת ההדגשה כי מדובר בספק, בחשד, באפשרות וכיוצא באלה. צורת פרסום ראויה היא שיקול לגבי עצם היתר הפרסום אם לאו.

בשל העובדה שהחפץ חיים הציב כתנאי במישור הפרטי: "...שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת...", ניתן ללמוד כי בוודאי שלא ניתן לדבר על שלב החשדות או החקירה הראשונית במשטרה. איני יודע לקבוע בדיוק את השלב - האם משעת הפיכת החקירה לחקירה באזהרה או שלב ההבאה בפני שופט, אולם נראה כי בוודאי ניתן לקבוע שאסור לעשות זאת קודם לכן.