רוצים שנצא מהמכונית? תדאגו לאלטרנטיבה ראויה

פעם, לפני כמעט שנות דור, הנהיגה את בריטניה הגדולה ראש ממשלה רבת כוח ועתירת כריזמה, שהפכה אגדה. מרגרט תאצ'ר קראו לה, "גברת הברזל". האישה ששלחה את יחידות העילית של צבא הוד מלכותה המפואר לכסח מחתרת אירית בבלפסט. הגברת ששיגרה צי מלכותי עצום לנפנף ארגנטינאים מאיי פוקלנד. זו שלא היססה להרים את חיל האוויר לשמיים, כדי לאיים על האימפריה האדירה של ברית המועצות. ההמונים סגדו לה, נשיא ארה"ב דאז, רונאלד רייגן, העריץ אותה ובמוסקבה - רעדו ממנה.

ואז, יום אחד, הברזל נשבר. והיום אין בעיה לזהות מתי זה קרה. תאצ'ר, במהלך שאיש אינו מבין עד היום, החליטה להטיל על אזרחי הממלכה מס גולגולת: לא מס הכנסה מדורג ופרוגרסיבי, בשיעור גדל לפי רמת הכנסה, אלא מס שווה ואחיד, לפי מספר נפשות בכל משפחה. במילים אחרות: מיליונר קשיש ורווק שחי לבדו בפרבר יוקרתי של לונדון, ישלם מס שווה לזה של בחור צעיר עם הורים מובטלים בסמטאות קובנטרי או גלזגו.

לאיזה אוטובוס בדיוק אנחנו אמורים לחכות? (צילום ארכיון: אמיר כהן)

שבועות ספורים חלפו מאז עלתה ההצעה, עד היום בו נאלצה אשת הברזל להיפרד ממשרתה ולסיים קריירה פוליטית עשירה. הלקח שהפנים מאז כל פוליטיקאי וכל איש ציבור, בכל פינה בעולם, היה פשוט: אל תגזים. הציבור מוכן לאכול הרבה, אבל גם לו יש גבולות.

אם כי נראה שבשבועות האחרונים, במדינה קטנה במזרח התיכון, נשכח סיפור תאצ'ר. במדינה הקטנה הזו מתחרים שרים, חברי פרלמנט ופקידים בכירים, בהעלאת רעיונות שאינם שונים בהרבה מאותו מס גולגולת מושמץ. הם קוראים לזה "אגרת גודש", "מס חנייה", "כביש אגרה", "נתיבים מהירים", "היטל זיהום", תבחרו בשם המתאים. העטיפה היא טרנדית-ירוקה, עם הבטחות שמדובר בצעד לטובת האזרח. התוכן מגלה כי מדובר בסופו של דבר במס שהציבור ידרש לשלם, כי המדינה אינה רוצה, למרות שהיא חייבת.

"חייבים לשלם", מסבירים לנו, כי רק כך ניתן יהיה לצמצם פקקי תנועה, להעביר נוסעים לתחבורה ציבורית, לנקות את האוויר ובכלל, להציל את העולם מכלייה. אלא שהאזרח הפשוט לא קונה יותר סיפורים סתם כך. גם לא אם הם מגיעים ממשרד האוצר, הגנת הסביבה או התחבורה.

כי האזרח של היום למוד ניסיון, כואב בדרך כלל. הוא מביט לימין ולשמאל, מחפש מי והיכן עושה לו טובה, ופשוט לא רואה. מחפש את האלטרנטיבה המובטחת למכונית, ורואה קווי אוטובוס של "אגד", "דן" וכמה מפעילים פרטיים, שנוסעים פחות או יותר באותם קווים שנפרסו בתקופת המנדט הבריטי, בכלי רכב מזהמים וצפופים, לא מדייקים ולעיתים לא קיימים.

גם ההמתנה לרכבת היא לא ממש אושר גדול (צילום ארכיון: אבי מועלם)

ואז הם מחפשים תחבורה מסילתית מתקדמת, זו שהושקעו בה עשרות מיליארדי שקלים בשנים האחרונות. זו שאמורה לשנע מאות אלפי נוסעים ביום מהפרברים למרכז העסקים. ומה שהם רואים זה את רכבת ישראל. הלא מדייקת, לא נוחה, לא זמינה במקרים רבים. ואז הם מחפשים את "פרויקט הסעת ההמונים", עליו מדברים פה שנות דור, אבל מזהים רק פקקים שמלווים שנים ארוכות את הקמת המסלול האחד והיחיד של הרכבת הקלה בירושלים. פרויקט שאת סופו אין רואים באופק.

ככה שאף אחד לא צריך להתפלא אם האזרח קולט, ומפנים. מבין שבסופו של דבר, מעבר לכל הדיבורים היפים על איכות חיים וסביבה, כל שתשאר היא הגבלת חופש תנועה, מסים חדשים, היטלים ונהלים. כבישים פתוחים יסגרו, כבישים חדשים לא יסללו, חניה הם לא יקבלו ואלטרנטיבה - יוק. בקיצור, מס גולגולת שתכליתו אחת: הצדקת כישלונות ואי עשייה של ממשלות ישראל לדורותיהן.

ולכן יהיה זה די הגיוני להניח שזה לא יעבור. אפשר למכור לנו מעשיות בחלק מהזמן, אבל אי אפשר לספר סיפורים לכל האנשים, כל הזמן. אי אפשר לומר ש"הולכות להיות כמה שנים קשות", ולהתכוון שיהיו מספר שנים בהן גם לא ניתן יהיה לנסוע ברכב בחופשיות לעבודה-חברים-משפחה-טיול, וגם לא תהיה תחבורה ציבורית יעילה, כפי שהתבטא כאן מנכ"ל משרד התחבורה.

אי אפשר גם לומר למאות אלפי אזרחים, משלמי מסים נאמנים, שתישלל מהם הזכות לחנות במקום עבודה או שהעניין יעלה להם כך וכך מאות שקלים בחודש, מבלי להציע תחליף מיידי, כמו שהצהיר כאן המדען הראשי של משרד התחבורה; אי אפשר לומר לאנשים שעוד מעט יהיה טוב, כשבאותה נשימה מקצצים תקציבי פיתוח, אחזקה ובטיחות כבישים.

במיוחד אי אפשר לעשות זאת בשנה בה זינקו לשמיים הכנסות המדינה ממסים על ענף התחבורה והרכב, אבל הטיפול בתשתית הכבישים הוזנח, הפקקים התארכו ומספר הנפגעים מתאונות דרכים נותר דומה.

מישהו, ראש הממשלה אולי, צריך לשים לזה סוף. מישהו צריך לומר לאותם שרים, חבר כנסת ופקידים בכירים, שמתחרים זה בזה בהצהרות מאיימות, שהגבלות, היטלים, חרמות ואיסורים הם לא הפתרון. שהם מסי גולגולת בשם אחר. ושהם נועדו להצדיק רשלנות, עצלנות ומחדלים.

מישהו צריך לשלוח את הבכירים האלה לעבוד, להצדיק את השכר שהם מקבלים ולהקים לנו במהירות מערך כבישים ראוי לצד מערכת רכבות מכובדת ובטוחה. כי רק אחרי שהעסק יוקם ויעבוד, אנחנו, האזרחים, נעשה את הבחירה באיזה אמצעי תחבורה לנסוע, בדיוק כמו שתושבי רוב מדינות העולם המתוקן בחרו. בעצמם, ולא בכפייה.