שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לגעת בשלג

    לבו של ג'וליוס וינסום עטוף שכבה עבה של כפור, אך הסופר ג'רארד דונובן מאפשר לקוראים להמס את הקרח ולחוש את הלב הרגיש והשביר שמפעם מתחתיו. ענבל מלכה על ספר מקסים שמאתגר את גבולות הכתיבה

    ג'וליוס וינסום חי לבדו בבקתה באמצע יער מושלג. קירות הבקתה מכוסים ב-3,282 ספרים שהיו שייכים לאביו. בערבים הוא יושב מול התנור על כיסא ניו אינגלנד, שותה שרי או תה. לפעמים הוא שומע תקליט. בדרך כלל הוא לוקח ספר מאחד המדפים ומעלעל בו. אם המדף נמצא קרוב לתנור זה ספר חם, אם לא – זה ספר קר. כמעט תמיד זה שייקספיר. בתוך הספר הוא מוצא רשימת מילים אליזבתניות שבנערותו למד בעל פה במצוות אביו, מעריץ מושבע של שייקספיר.

     

    "מוזר", הוא אומר, "יכולתי לזכור איך כתבתי את המילים המסוימות האלה, את הריח בחדר כשכתבתי אותן... וכמה קטן ובטוח היה העולם, האש החמימה, ההבטחה העדינה של אבי שספרים הם חשובים, וקריאתם חשובה עוד יותר. עכשיו, כשהעולם הלך לעזאזל ולא יחזור, הזיכרון הזה נראה יקר יותר משהיה. הכל נמצא בספרים, רְאה את כל הספרים האלה, שלל של חיים שלמים, הקירות החיים האלה סביבי".

     

    חייו השלווים – או אולי הקפואים – של ג'וליוס וינסום מזדעזעים יום אחד, כשמישהו יורה בכלבו הובס והורג אותו. משהו נסדק בקליפה האדישה והקרירה-למראה שלו, ומתעורר בו דחף לנקום את מותו של הובס: לא נקמה ברוצח באופן ישיר, אלא נקמה כללית – ביצר ההרס של האדם, בציידים המתהלכים ביער ומחרידים את השלווה עם היריות שלהם, ברוע חסר ההבחנה – מתוך תקווה שאולי גם הרוצח עצמו ייפגע.

     

    ג'רארד דונובן, שנולד באירלנד ב-1959 והיגר מאוחר יותר לארצות הברית, פירסם את הרומן הראשון שלו בשנת 2003. עד אז התפרסמו שלושה ספרי שירה פרי עטו, והדבר ניכר בבירור ב"ג'וליוס וינסום"; את הרומן – אשר כתוב דווקא בשפה רזה ומדויקת – אופפת תחושה חזקה של יצירה שירית ולא של פרוזה.

     

    דונובן ממקם את היצירה שלו בסביבה בודדה מאוד – מעבה היער המושלג, מקום שאיש לא מגיע אליו בטעות ושרעש היריות הוא הסימן היחיד לקיומם של בני אדם נוספים בסביבה. ובכל זאת, הוא מזמין את הקוראים אל תוך הבקתה, לקחת חלק בחיים הנזיריים של וינסום ולהיות שותפים להם ללא הסתייגות. יכול להיות שהרג הכלב, אשר מתרחש כבר בפתיחת הספר עוד בטרם ניתנת אפשרות להתוודע אל דמותו המורכבת של וינסום, הוא זה שבזכותו מתאפשרים החדירה הבוטה אל החיים המבודדים האלה וההזדהות עם דמותו.

     

    השפה הרזה שבה כותב דונובן אף מאפשרת לו לסחוט מהדמות המאופקת שלו גילויי רגש כנים מבלי לדרדר אותה לסנטימנטליות דביקה. כך למשל, במשפט הקצר הבא, מסכם ג'וליוס וינסום את הכאב שהוא חש לאחר שהוא קובר את הובס: "כשהייתי שוב בבקתה והדלקתי את האש מחדש התגעגעתי אליו בפעם הראשונה, התגעגעתי אליו במהלומת פטיש על הלב, הרגע הנורא שבו אתה מבין את המילה 'איננו' לאשורה. פירושה שאף אחד לא רואה איך אתה חי, מה אתה עושה".

     

    המילים המדויקות כל כך, אשר מעבירות בפשטות את הקושי שבמעבר מחיים עם שותף לחזרה לחיי בידוד, יש בהן את הכוח ליצור השתתפות אמיתית בכאבו של ג'וליוס ולהזדהות עמו. המזג הצפוני הקפוא ששורה לכל אורך הסיפור מקשה על היכולת להתנגד לקלישאות הקשורות בשלג, בניסיון להסביר את הכוח של הספר; כן, לבו של ג'וליוס וינסום עטוף בשכבה עבה של כפור, וכן, דונובן משכיל לאפשר לקוראים להמס את הקרח ולחוש את הלב הרגיש והשביר שמפעם מתחתיו.

     

    לאהוב את הרוצח

    לאחר שרוכש דונובן את אמון הקוראים בדמות הראשית שלו, קל לו מאוד להפוך אותה לדמותו של רוצח בדם קר. טשטוש הגבולות בין הרגישות האדירה של ג'וליוס – שמות כלבו מחזיר אליו בבת אחת את הגעגועים לאביו המת ולאישה שאהבה אותו במשך קיץ אחד לפני כמה שנים ואז הפסיקה פתאום – ובין אטימות הלב שבה הוא פוגע בחפים מפשע, לא פוגע ביחס האוהד שהוא זוכה לו מצד הקוראים. שאלות לגבי מידת הטירוף שלו וניסיונות לאבחן את הבעיה הנפשית המדויקת שממנה הוא סובל נזרקים אל חלל האוויר, אך מתבטלים תוך רגעים ספורים; אין כל חשיבות לשאלות הללו. אנחנו עם ג'וליוס, בטוב וברע.

     

    ההצלחה של דונובן בספר המקסים והמיוחד הזה היא בכמה רמות: ראשית, הוא מעלה שאלות נוקבות על חברות ואהבה, על הגבולות שלהן במפגש עם מוות ופרידה ועל המרחק הרב שאדם עשוי ללכת בשמן. ג'וליוס וינסום הוא לכאורה טיפוס המתבודד התמהוני והקשוח שנתקלים בו לא פעם בסרטים ובספרים. כפי שהוא מנסח זאת, "אילו הייתי צריך לסכם את חיי עד כה במשפט אחד, הייתי אומר שבשלב מסוים חייתי בבקתה במשך חמישים ואחת שנים".

     

    מכאן גם נובע ההישג המשמעותי ביותר של הספר: הוא מאתגר ומרחיב את הגבולות לא רק של המוסר האנושי ושל שאלות על שכר ועונש בעולם הומאני-לכאורה אך רווי אכזריות למעשה, אלא אף את גבולות הכתיבה, ואת היכולת לגעת בשאלות הרות גורל דווקא באמצעות כתיבה עדינה ושקטה, כמו פתיתי שלג.

     

    ג'וליוס וינסום, מאת ג'רארד דונובן. מאנגלית: טל ניצן. הוצאת "אחוזת בית"
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רגישות ללא סנטימנטליות
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים