ב.ס.א - אופנוע עם סירה

בנסיעה, הוא היה אופנוע לא נוח, רועש ורועד. כשישבנו בסירה התנדנדו ללא הפסקה. וכשהוא סתם עמד בשקט, הוא טפטף שמן. ובכל זאת, הוא היה להיט גדול בישראל, ושימש משפחות, רוכלים ואפילו סוחרי אלטעזכן. אנחנו מדברים על ה-BSA הבריטי - אופנוע שהיה כלי מלחמה בשנות ה-30 וה-40, ועשה קאמבק על הכביש הישראלי בשנות ה-50 וה-60.

אופנוע BSA. רוטט ולא נוח, בלשון המעטה (צילומים: ירון פרץ)

כל מי שחי במדינה בשנות ה-50 וה-60, ודאי זוכר את אופנועי BSA. הם הגיעו בכל מיני תצורות: אופנוע רגיל, אופנוע עם סירה, אופנוע מלפנים וארגז העמסה עם שני גלגלים מאחור (בדומה לטנדר), ואפילו "תלת-קדמי" - עם שני גלגלים ומשטח העמסה מלפנים. אמנם BSA ייצרה מספר דגמים, בתצורות שונות ומשונות, אבל אנו נתמקד בדגם הצבאי שהיה נפוץ מאוד בארץ, ונקרא בפשטות - WM20. אופנוע שנשא על גבו את אבא ואמא - ובסירה הצמודה שניים או אפילו שלושה ילדים. מי צריך מכונית משפחתית?

היסטוריה

חברת בי.אס.איי הבריטית הייתה למעשה חברה לייצור נשק, כמו שמעידים ראשי התיבות של שמה: Birmingham Small Arms, ובתרגום חופשי לעברית - "נשק קל מתוצרת ברמינגהם" (עיר בבריטניה). במהלך מלחמת העולם השנייה, התגייסה החברה למאמץ המלחמתי וייצרה בין השנים 1945-1939 כ-120,000 אופנועים מדגם ה-WM20. האופנועים שימשו במגוון תפקידים, ואף שירתו את החיילים שהוצבו בישראל, בתקופת המנדט הבריטי. 

לאופנוע ה-WM20 היה מנוע בנפח 499 סמ"ק, עם הספק שמייצר היום כל קטנוע 150 סמ"ק מודרני - כ-14 כ"ס. מאחר שהתכנון המקורי התבסס על פלטפורמה משנות ה-30 - לפני שהתעסקו עם זוטות כמו נוחות נסיעה - המתלה הקדמי כלל קפיץ מרכזי בעל יעילות מפוקפקת. ומתברר שזה עוד היה החלק הטוב: המתלה האחורי היה למעשה לא-קיים, ורק במושב של הרוכב היו שני קפיצים. והמצב בסירה הצמודה לא היה טוב יותר. גם שם היו קפיצים מיושנים מאוד, והתחושה הייתה ממש כמו סירה בלב ים - מתנדנדים ללא הפסקה.

אבל בישראל של פעם כל המשפחה יכלה לנסוע איתו לטיול של שבת

כאן בארץ

האופנועים ששרדו את מלחמת העולם השנייה, שופצו והוכנסו למחסני חירום של הצבא הבריטי. איש אינו יודע כמה WM20 הגיעו ארצה - אולי מאות, אולי אפילו כמה אלפים. זה קרה בעיקר בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, בחסות מחסני החירום של הצבא הבריטי. כמובן שמרבית האופנועים היו צבועים בצבעי חאקי או ירוק-צבאי, ומאחר שחלק גדול מהם שירתו באפריקה, הכינוי שדבק בהם הוא "סהרה". אלו צוידו במכל דלק ייחודי, "חתוך" בפינה, בכדי לאפשר הרכבת פילטר אוויר על חלקו העליון של המכל. כשהגיעו לישראל, כל האופנועים הצבאיים נרשמו ברישיונות הרכב כשנת מודל 1942. למה? כנראה בגלל שבמשרד התחבורה הישראלי לא היו מעוניינים להתעסק עם פרטים שוליים כמו שנת ייצור מדויקת.

בגלל הפשטות המכאנית והמבנה המסיבי, ה-WM20 התאים לשימושים רבים, ותעשייה שלמה התפתחה סביבו. בתי-מלאכה הסבו אותם לתלת-קדמי או

תלת-אחורי, ואחרים ייצרו והרכיבו סירות-צד. למעשה, בגלל מחסור בכלי רכב בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, ה-WM20 שימש כתחליף למכוניות - אלו עם סירות הצד שימשו משפחות (ההורים על האופנוע ושני ילדים בסירה), ואילו בעלי עסקים קטנים השתמשו ב"תלתים" כתחליף לטנדרים.

מאחר שדלק היה מוצר יקר באותם ימים בארצנו המתפתחת - וה-WM20 היה שתיין ידוע - רבים מבעליו ניצלו את יחס הדחיסה הנמוך במנוע, כדי לנסוע אפילו על נפט. במקרים אחרים, מי שחשק באופנוע "צופ'ר" - אתם יודעים, כמו ב"ספרות זולה" - רכש בכמה פרוטות WM20, התקין טלסקופים ארוכים, קיצץ את הכנפיים, הרכיב כיסא בננה במקום הכיסא הבודד, ורכב לעבר השקיעה.

מי שהסתובב באותם ימים בדרום תל-אביב וביפו, ודאי זוכר את הסבלים החסונים שהיו רוכבים על תלתים-קדמיים. והאמת היא שרק סבלים חסונים היו יכולים לרכוב עליהם - הניהוג של האופנוע התבצע באמצעות סיבוב כל החלק הקדמי של ה-WM20, לרבות המשא שנמצא עליו.

ומה נשאר

עשרות עד מאות אופנועים שרדו את תלאות הזמן, ונמצאים לרוב בידיהם האוהבות של אספנים. רבים מהם שופצו בצורה יסודית, ו"חזרו" לימיהם בשירות הצבא הבריטי - לרבות כל מיני אביזרים צבאיים שמותקנים עליהם. ראוי לציין כי מבוקשים במיוחד הם האופנועים המצוידים בסירת צד. גם "תלתים" עוד נראים מדי פעם: כמה תלתים-אחוריים בודדים שרדו בארץ, אולם תלת-קדמי לא נראה במחוזותינו שנים רבות.

והאופנועים הם לא היחידים ששרדו: בדרום תל-אביב, ברחוב קטן ושקט, שוכן מוסך ותיק המטפל באופנועי ה-BSA. המוסך, שנקרא "ביז ביז", שייך לשני אחים שעובדים בו כמעט ללא שינוי עשרות שנים, והוא מהווה מקום עלייה לרגל לחובבי האופנועים הקלאסיים הללו - שזוכים לאחרונה לפופולריות מחודשת.

נוסטלגיה, מסתבר, חשובה הרבה יותר מנוחות נסיעה.

הכותב הוא ממקימי ארגון "אספני הרכב הארצישראליים"