שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פעלים למתחילים
    כנרת רוזנבלום החליטה לקחת פסק זמן מהמולת היום המעיקה בפריז, וללכת ללמוד קצת יוגה. אחרי השיעור היא הגיעה למסקנה שלא היה מזיק ללמוד גם קצת צרפתית

    עיריית פריז היתה שוקלת שוב את כניסתי לגבולותיה, לו היתה יודעת כמה מטען חורג של ציפיות וחלומות אני נושאת ביחס אליה. חוץ מכל הדברים שקשורים לפריז עצמה - רחובות, אוכל, גנים, מוזיאונים, אופנה - חלמתי, ואז כבר ממש תכננתי, שבחיי החדשים ישתלבו להם באופן קבוע שלושה: שיעורים בצרפתית כדי לדבר את שפת המקום וגם כי היא שפה יפה ומקושטת, שיעורי יוגה, בשביל הבריאות, הגוף והרווחה, וכתיבה, בלי שום סיבה ומכל הסיבות שבעולם.

     

    אבל התכניות האלה נערמו לצד מיטתי, נטושות עד הודעה חדשה, פרט לדפדוף מזדמן. פרויקט ההתמקמות מחדש שלנו מורכב מאלפי סידורים, ושום שיעור יוגה לא משובץ בטבלת המשימות החיוניות. חיכיתי, כמו תמיד, קצת יותר מדי, כדי לראות איך האבק שהקמנו מתחיל לשקוע, ולפנות אויר וזמן למותרות של צרפתית ויוגה. לעומת שיעורי הצרפתית החיוניים, שהם הודאה מפורשת בזרותי, שיעורי היוגה הם בעיני מעשה כה מקומי, יומיומי, במובן הלא תיירותי של הביטוי.

     

    מתברר שעד שגמלתי בליבי ללכת ליוגה, יצאו להם סטודיואי היוגה, כמו כולם כאן, לחופשת סוף השנה.

     

    חוץ מאחד, דווקא לא רחוק. בסמטה לא גדולה ברובע האחד עשרה, בחצר פנימית מתוקה, קצת זנוחה, שעל דלתות ברזל וזכוכית בהירות בצידה הימני, כתוב, לבן ופשוט וברור: יוגה. לחדר הקטן טפטפו נשים פריזאיות ביום החופש שלהן, רגועות, נינוחות, פניהן חלקים ונטולי דאגות וגם שלושה בחורים, תעתיק מדויק למדי של הבחורים מהיוגה בסטודיו הקודם שבו התאמנתי, במתחם גן החשמל בתל אביב. במסדרון הזעיר עמדו כולם יחד, מתקלפים מהתיקים, המעילים והצעיפים, ובאותה נשימה גם מחליפים זה לצד זו בגדים. לאנז'רה יפה יש לנשים ביוגה החדשה שלי, ושום בעיה להראות אותם.


    בלית ברירה, עושה את מה שכולם עושים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

     

    המזרונים, המהוהים והדקיקים, לא מכובסים דיים, נפרשים בצפיפות זה לצד זה, עד למינימום האפשרי ושתיים, שהגיעו אחרונות, נאלצות לוותר וללכת,

    אין מקום. מתחילים.

     

    מי אלה, הנשים האלה?

    לא נעים להיזכר: אני גרוטאה. אני לא גמישה, לא חזקה, והקואורדינציה שלי, או העדרה המוחלט, מצחיקה עד מביכה. אלא שהפעם אני לא יכולה להפיג את המבוכה בירידות קטנות על עצמי, כי לא יהיה מי שיבין. וכשהרצפה רחוקה מכדי שאצליח לתמוך בעצמי בטריקו-נאסאנה, תנוחת המשולש המפותלת, אני לא יכולה ללחוש למורה שזה קשה לי מדי ולהתפשר איתו על הגרסה הקלה יותר של התנוחה הזאת. בלית ברירה, אני עושה מה שכולם עושים.

     

    המורה מסתובב בינינו, מחלק הנחיות. המילים בסנסקריט המתוקות מקטורת, שלהן התמכרתי בשיעורים בישראל, לא מוזכרות כאן כמעט, רק הוראות, ברורות מאוד כנראה, למי שמבין צרפתית. רק שלא ייגש אליי, ויתקן אותי או ישאל אותי למה אני לא מתכופפת עד לקצות האצבעות; שכחתי לעדכן אותו בתחילת השיעור שאני לא מדברת צרפתית. אוי. הוא עלה עלי. הוא מעיר לי ואני מנסה להזכר מה היו אומרים לי מירי או נילי או אור, כשניסיתי את אותה תנועה בשיעור שלהם, ומיד משנה בהתאם. הצליח לי, הפעם.

     

    השיעור הולך ומתקדם, זה מאוד דומה ליוגה שעשיתי בארץ, גם אני מאוד דומה לאותה אחת שעשתה אז יוגה בארץ - לא מספיק טובה, לא מדברת את השפה. עילגת, בצרפתית וביוגה.

     

    ועם זאת, אני לא מצליחה להמלט מהקצב המהפנט של השיעור, שנוצר על ידי המעברים המדודים בנשימות בין תנועות לתנוחות, שילוב מתוזמן של מאמץ מרוכז ומנוחה נכונה. הנשים בחדר מרוכזות, שקטות, אף אחת לא מתבדחת או מתלוננת, אף אחת לא משוויצה ביכולות שלה, אף אחת לא לובשת חולצת בטן. מי אלה, הנשים האלה. ביוגה שלי הייתי פוגשת תמיד חברה מהשכונה, מהעבודה, אמא מהגן, לפעמים היינו ממשיכות משם ישר לקפה שלמטה. כמה שקט כאן.

     

    כמה לא ידעתי קודם

    תוך כדי מתיחה חזקה של הגוף, הידיים כמעט נוגעות בתקרה הנמוכה, פלאפון, הנה מילה שאני מזהה כבר מחיפושי הדירות כאן. המילים מתחילות להתברר להן. אינספירה ורספירה, הן לנשום ולנשוף, הרי מוכרחים, זאת שמימיני מניפה את הרגל לאחור, אה, אז לזה הכוונה בז'אמב, את ההוראה לכפוף, פלייה, אני זוכרת היטב משיעורי הבלט של ילדותי, וימין ושמאל - משיטוטיי ברחובות, והדבר הזה שהוא אומר כל הזמן על הקולון דרואט, לוקח לי זמן אבל בסוף אני מבינה, הוא מתכוון בסך הכל לעמוד השדרה כנראה, שצריך להשאר ישר בכל עת.

     

    ונמסטה זה פשוט, רק להצמיד את הידיים זו לזו ולקרב לחזה, ולעמוד רגע בשקט, ולסקור את הנשים עצומות העיניים. גם כאן אני היחידה שנשארת בעיניים פקוחות. אני מתחילה לזהות אותן. אני מכירה את המאמץ הזה של הבחורה החמודה ממולי לבצע את ההוראות כמו שצריך, בלי הנחות. אני מכירה גם את ההיא שמיישרת כל הזמן את החולצה, כאילו לא משנה בכלל איך היא נראית ברגע זה ממש, אבל בעצם דווקא כן.

     

    החזרתיות של התנועות והמילים הופכת אותן מוכרות. כמו תמיד בשלב הזה של השיעור, שבו המודעות משנה מצב צבירה, זולגת יותר ויותר פנימה, אני נזכרת כמה בטחון אני מרגישה במוכר ובישן, בטחון עד שמהר מאוד משעמם אותי ונמאס עלי, ואיך זה, שיחד עם זאת אני שונאת ללמוד דברים חדשים, שמזכירים לי תמיד רק כמה לא ידעתי קודם.

     

    לאט ובלחש המורה מגביר את הקצב. נעשה חם. החולצות הארוכות מופשטות ומונחות בצד, החלון השקוף הפונה לחצר הפנימית מתחיל להתכסות באדים. אני מכירה את האנשים האלה. חם להם, וגם אצלם המאמץ תיכף יתחלף בפעולה ללא תכנון, בריכוז שיכול לשחרר את המחשבות לגבהים אחרים.

     

    שוב המורה מעיר לי, לרגע אני חושבת לגלות לו שאני לא מבינה צרפתית, אבל לא מעיזה להפריע לשיעור, ופתאום אני שומעת איזה פרלל ברצף המילים שלו, ומבינה שבסך הכל התכוון לומר, שבמטסיא-אסאנה, תנוחת הדג, לא משכלים רגליים. לרגע נראה שהשפה הזאת, שחיפשתי אותה כל כך הרבה, כבר נמצאת שם, רק צריך להעיר אותה, להזמין אותה, והרגליים יזוזו בקלות והידיים יעלו למעלה לכיוון התקרה ואז יתמכו במזרן ובגוף, וגם אם לא אבין שום דבר, אבין מספיק.

    בכל זאת טוב שבשבוע הבא מתחילים שיעורי הצרפתית.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מטען חורג של ציפיות וחלומות
    צילום: רויטרס
    מומלצים