לה וידה לוקאץ'

איך הגעת למסקנה שאני אישיות מעניינת?", הוא שואל, מתקשה להבין למה בכלל רצינו לראיין אותו. "אני אישיות משעממת. בסך הכל יש לי שיער ארוך ומשקפי שמש סגולים".

אממ, המשקפיים הסגולים די עושים את העבודה.

"אלה המשקפיים הכי לא עדכניים שאת מסוגלת לדמיין. קניתי אותם לפני שבע שנים. עבדה אצלנו גרפיקאית שהיו לה משקפיים כאלה, הם נורא מצאו חן בעיניי. שאלתי מאיפה היא קנתה, הלכתי, קניתי וזהו. מאז אני מאוד שומר עליהם".

אתה לא תצליח לעבוד עליי. מספיק להסתכל על החולצות הפסיכדליות שלך.

"כמו שאת רואה, באזרחות אני אפילו לא לובש את החולצות של הכתבות. סתם טריקו וז'קט קורדרוי. יש לי כמה באוטו, אבל רק למקרה שיהיה עכשיו שידור או משהו".

מה רע בסתם חליפה ועניבה, כמו שאר כתבי החדשות?

"משהו לא סוחב באיך שאני נראה עם ז'קט ועניבה. אם הייתי כתב צבאי או מדיני, הייתי צריך ללבוש משהו סולידי, אבל אני כתב תרבות, התחום שלי לא מחייב אותי לסולידיות מאופקת. למה לא להתלבש יפה, בעצם? אנחנו מדברים פה על טלוויזיה".

"אני אוהב לעשות אייטמים עם ערך מוסף". לוקאץ' (צילום דביר כחלון)

גם אם אתם מתקשים לחבר שם לפנים, אתם מכירים את אילן לוקאץ', אותה אישיות צבעונית שמסתובבת לכם על מסך "חדשות ערוץ 2", חמושה בשיער ארוך עד הכתפיים וחולצות הוואי שלא היו מצליחות לגרום לנו להטביע עליהן את החותמת "שיק" גם תחת עינויים; האיש שמספק לכם את מנת התרבות השבועית והמרוכזת על בסיס פריך של אמירה אישית וחוסר נכונות להתפשר על התבנית הנדושה של כתבה חדשותית. אבל אתם גם לא מכירים את לוקאץ', שלמרות השיער והחזות הרוקיסטית, הוא בכלל לא מה שחושבים שהוא. מספיק להעביר איתו כמה שעות בבית קפה בהום־לנד שלו, שכונת רמת אביב ("זה כמו קיבוץ עירוני כאן, כולם מכירים את כולם"), כדי להבין שמדובר בסך הכל באיש משפחה לגמרי לא פרוע, עיתונאי משופשף שמאוד אוהב את העבודה שלו ולוקח אותה בשיא הרצינות. מה לעשות, הוא פשוט אוהב גם להאריך השיער.

לוקאץ', 45 ("וחצי"), נולד בחיפה. אביו עבד כמסגר מכני בתחנת הכוח בחברת החשמל, ואמו, שנפטרה ממחלת הסרטן כשהיה בכיתה י"ב, עבדה כאחות. יש לו גם אח קטן, יואב, שגר היום בקיבוץ הרדוף. הוא גדל כילד ששנא כדורגל, אבל אהב ללמוד ולקרוא ספרים. בקיצור, מגה־חנון.

בגיל 13 החל לנגן על גיטרת בס, אהבה שהוא מטפח באדיקות עד היום - ובאה לידי ביטוי בסולו גיטרה בלתי נשכח בקליפ שהכינו בחברת החדשות לרגל עזיבתו של שלום קיטל לפני כמה חודשים - והפך מתולעת ספרים לרוקיסט בהתהוות. "זה היה בשנת 75' שזה היה טוב, כי ב־75' לא היו הרבה בסיסטים אז כבר מההתחלה הייתי מנגן בלהקות עם חבר'ה שהיו יותר גדולים ממני ויותר טובים ממני. יש בזה סטייל, מסתכלים עליך אחרת, כולל הבנות בבית ספר".

אין לי איזו אהבת מסך. אילן לוקאץ' (צילום: דביר כחלון)

בגיל 16 כבר היה לו שיער ארוך, אותו נאלץ לגזוז כשהתגייס לצבא. הוא שירת בגדוד קשר של פיקוד הצפון ואחרי הצבא נרשם ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה. לעיתונות הגיע לגמרי במקרה רק אחרי שהתחיל את לימודי התואר השני: "חיפשתי עבודה שתתאים לי כסטודנט ובעיתון 'העיר' חיפשו מגיהים. תמיד הייתי מגיה - אם אני רואה טעות כתיב אני משתגע. מבחינתי, להיות מגיה זה כמו לתת להיפוכונדר לעבוד בבית מרקחת. סוף סוף נתנו לי לעבוד בעיתון ולתקן את הטעויות! לאט לאט נשאבתי לזה. אתה מתקדם, הופך לעורך לשוני ולאט לאט אתה נעשה עורך. לקח לי תשע שנים מהיום שהתחלתי לעבוד ב'העיר' עד ליום שהוצאתי תעודת עיתונאי. תשע שנים עד שהבנתי שאני כבר לא סטודנט בחופשה, אלא עיתונאי".

אחרי שגילה את עצמו כעיתונאי ב"העיר", גויס לוקאץ' לעיתון "המירור" שניסה להקים כאן בשנות ה־80 איל ההון הבריטי רוברט מקסוול ("מקסוול, קנה אותי", זוכרים?). אז מקסוול קנה את לוקאץ' ובמשך חצי שנה שילם לו משכורת רק כדי שלא יעבוד בעיתון אחר. בחודש השביעי הבטלה כבר גירדה לו מתחת לעור ולוקאץ' התפטר ("אני הבנאדם היחיד שאני מכיר שהתפטר אחרי שלא עבד"). משם הגיע לעיתון "הארץ", שימש כסגן עורך המוסף, המשיך לדסק היומי ולבסוף מונה לעורך "גלריה". אחר כך, כשהשתוקק לעסוק בקצת אקטואליה הארד קור, ביקש לעבור לדסק הלילה של העיתון ובשנת 95' עבר לחברת החדשות: "עם 'הארץ' זה לא נגמר נורא יפה", לוקאץ' מספר. "הם הזיזו אותי משם במהלך שלא חשבתי שהוא פייר, כדי לפנות מקום למישהו אחר. כשרם לנדס (שהיה באותה תקופה עורך התרבות של "הארץ" - ח.ג) מונה לסמנכ"ל 'חדשות ערוץ 2' הוא הציע לי להיות סגן עורך המהדורה, אז זו היתה הזדמנות טובה לשנות".

עד שמונה לכתב התרבות של "חדשות ערוץ 2" הספיק לכהן גם כעורך המהדורה המרכזית ו"סדר עולמי", ואז הגיעה ההצעה להפוך לכתב תרבות. נכון, גם המעבר אל מול המצלמה לא היה מתוכנן. "אף פעם לא היה לי את הצורך הזה להופיע בטלוויזיה, למרות שהכלל אומר שאם אתה עובד בטלוויזיה, אז תלך עם זה עד הסוף ותהיה בטלוויזיה. זו לא ביישנות, אהבתי מאוד להיות עורך. אתה יושב בקונטרול בשידור חי, אתה הנהג של הרולס רויס.

אחרי חצי שנה ככתב תרבות, כשאבי ברזילי (עורך "אולפן שישי" דאז - ח.ג) קיבל הצעה להיות מנכ"ל 'חדשות 10' ועזב, קיטל הציע לי לערוך את 'אולפן שישי' ובאותה השנייה אמרתי לו שאני בפנים והורדתי את עצמי מהמסך. זו עוד הוכחה לכך שאין לי איזו אהבת מסך. עשיתי את 'אולפן שישי' וחזרתי להיות כתב תרבות. עם הזמן אני לומד להשלים עם זה שאני מופיע בטלוויזיה". 

תגיד, לא בא לך להנחות עם יונית את המהדורה המרכזית?

"איפה אני ואיפה יונית? האשה הזאת מוכשרת ברמות בלתי הגיוניות. אני מעריץ אותה, אין לך מושג כמה היא מדהימה. היא חכמה בצורה מעוררת השתאות, היא מקצועית ברמות שאת לא מדמיינת. אם בבוקר מתפתח אייטם על פסיפלורה נניח, היא תגיע למערכת עם ידע אנציקלופדי על פסיפלורה. היא באה מוכנה ברמות מטורפות. כמובן שיש לה גם את כל הנתונים החיצוניים, היא מקריינת נפלא, היא נראית נהדר, הכל עובד שם טוב וזה מגובה בניסיון שלה. הרי יש להיות כתב ויש להיות מגיש, והיא יודעת לעשות את שניהם".

מה חשבת על העזיבה של סוקניק?

"שהוא יותר חכם מכולנו. הוא חסר לי מאוד. היו לנו את הבדיחות הקבועות ביחד. יש המון צחוקים".

נשמע צוהל אצלכם.

"נורא כיף שם, באמת. בדרך כלל כשאתה מגיע למקומות, הם לא נראים כמו שעושים מהם בטלוויזיה. בתי חולים זה לא כמו 'האנטומיה של גריי' ומשרדי עורכי דין זה לא כמו 'בוסטון ליגל', אבל כשהגעתי למערכת 'חדשות ערוץ 2' נדהמתי שזה בדיוק כמו בסדרות. את רואה את המפיקה שרצה עם הקלטת ביד והבמאי שצורח למגיש והמון אקשן ואנרגיה. אם אתה אוהב את התחושה הזאת של מערכת חדשות, אין כמו המערכת בנווה אילן. עשיתי את הדרך משם לתל אביב יום־יום במשך תשע שנים, עד היום אני יכול לנהוג לשם בעיניים עצומות וגם לחנות ברוורס".

כשהוא חוזר הביתה, החיים של לוקאץ' גועשים לא פחות. הוא נשוי כבר 11 שנה לרונית, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה שעובדת כרגע על דוקטורט בניהול מערכות מידע ("אני הולך להיות פראו דוקטור. אני מתכוון להוסיף את זה לכרטיס הביקור שלי") ויש להם שלושה ילדים: אלון, בן רבע לעשר, דפנה, בת רבע לשבע וגיא, בן חמש וחצי. אלון כבר עושה סימנים של מיני־לוקאץ' בצמיחה: מנגן על סקסופון ולומד מאביו בס.

אבל אלה אינם הדברים היחידים שהופכים את לוקאץ' לכתב החדשות הכי לא טיפוסי שייצא לכם להכיר. שימו לב: הבחור הוא חסיד מושבע של סקיני ג'ינס. "אני מת על הגזרה הזו", הוא מסביר לי תוך כדי הדגמה בעמידה. "זה נורא נוח. באייטיז הלכנו ככה ואני אוהב את זה. מה זה נוח? זה לא שאני הולך עם שרוואל וכפכפים. אני מתגלח, אני כן עושה דברים שלא נוחים לי. אבל עם הסקיני כן נוח לי אז ואני הולך עם זה".

עם הגישה הזו לאופנה, אני חושדת שאתה כוכב רוק מבוזבז.

"אין לי כבר חלומות להיות לד זפלין ואף פעם לא היו לי. כבר בגיל די מוקדם, כשכל החברים שלי חלמו להיות כוכבי רוק, הבנתי שאלך לאוניברסיטה ואהיה פסיכולוג. זה אומנם לא יצא, אבל להיות לד זפלין זה לא החיים שאני רוצה. ניגנתי בהמון להקות והרכבים לאורך השנים. כרגע אני מנגן בשתי להקות שדי מתפיידות. אנחנו כבר לא ילדים, אין מה לעשות".

איזו מוזיקה אתה אוהב?

"יותר קל לי להגיד לך למה אני לא מתחבר. לא הצלחתי להתחבר למוזיקה דרום אמריקאית ומוזיקה יוונית, אבל כל מה שעושים אותו טוב אני אוהב אותו. אני בא מרוק, אז אני רוקיסט. לא אתכחש לזה, לא אגיד לך שאני בא מאופרה".

ואיך רוקיסט כמוך מתחבר לתרבות בארץ?

"אני לא יודע איך לענות על השאלה הזאת".

לא נותנים דגש יתר לתרבות פופולרית?

"זה כי היא תרבות פופולרית".

גם נינט ומייקל לואיס הם תרבות פופולרית?

"מה הבעיה עם מייקל לואיס? מייקל לואיס הוא דוגמן שנראה פצצה, הלוואי שהייתי נראה כמוהו".

אז אין לך בעיה איתו.

"יש לי בעיה מאוד גדולה עם זה שאני לא נראה כמו מייקל לואיס, מאוד הייתי רוצה להיראות כמו מייקל לואיס, אבל אני כבר לא אראה כמו מייקל לואיס. אין איתו חצי בעיה. אנשים לא מעריצים אותו, מעריצות אותו בעיקר נערות צעירות ואני מניח שאם אני הייתי נערה צעירה, גם אני הייתי מעריץ אותו. אני מסתכל על קייט מוס ונשמטת לי הלסת. היא האשה היפה בתבל בהיסטוריה של האנושות".

יש תמונות פפראצי שגורמות לה להיראות כמו קציצה.

"היא לא נראית כמו קציצה, האשה מושלמת. היא יצור האנוש היפה ביותר שהיה במהלך ההיסטוריה מהמפץ הגדול ועד הרגע. זה ככה. אפילו שאתה חושב שהילדים שלך הכי יפים בעולם היא יותר יפה מהילדים".

ואם אנפץ לך את הפנטזיה?

"את לא תנפצי לי את הפנטזיה. בעיניי היא אידיאל היופי. הכל שם מושלם, את לא יכולה להזיז תא, כרומוזום ימינה או שמאלה כדי לגרום לה להיות מושלמת. זה פשוט הקצה".

טוב. אז אני בטוחה שעם תרבות הפסטיגלים יש לך בעיה.

"הורים עושים מה שהילדים שלהם רוצים. הילדים רוצים פסטיגל, אני לא מכיר ילד שאומר: 'אבא, אמא, קחו אותי להצגה האיכותית שמעלים עכשיו במתנ"ס'. התפקיד שלך הוא לתמרן בין לתת לילדים את מה שהם רוצים לבין לחשוף אותם לעוד דברים ולחנך. אתה תמיד עובד על התפר הזה. את הילדים שלי אף פעם לא לקחתי לפסטיגל. הם יודעים גם מה אני לא אוהב שהם רואים בטלוויזיה. ערוץ הילדים חסום אצלי, כי לא יוצא דברים טובים מזה שהילדים הספציפיים שלי רואים אותו. אני לא משתגע על זה שהמגישים שם הם יותר העניין מאשר התוכן. יש שם גם דברים טובים, אבל אני מרגיש יותר בנוח עם זה שהם רואים דברים אחרים. לא רחוק הגיל שבו הם ישימו זין על מה שאני אומר ויראו מה שהם ירצו".

די, נו. ככתב התרבות של החדשות אתה חייב לתת לי איזה ציטוט מתלהם על מצב התרבות המזוויע בארץ.

"אתן לך את זה: אני חושב שתקציב התרבות כאן הוא ביזיון. המדינה הזאת צריכה לתת הרבה־הרבה יותר לתרבות. תרבות עושה מאיתנו אנשים יותר טובים וההשקעה בחינוך ובתרבות היא חשובה לפחות כמו ההשקעה בתקציב הביטחון או בכל דבר אחר. זה דבר חשוב ברמות שאין לי דרך לתאר אותו, זאת הסיבה שהיינו עם גיבור ומנצח מלחמות. זה לא בגלל שאנחנו יודעים ללכת במסעות ארוכים ויש לנו כושר גופני והצלפים שלנו מוכשרים, זה בגלל שתרבות מפתחת לך את הראש והופכת אותך לבן תרבות ואם לא נהיה בני תרבות אז מה אנחנו עושים פה - קמים בבוקר כדי לדפוק שעון ולהעביר את הזמן עד שנמות?"

מה אתה עושה כדי לקדם את העניין הזה?

"לכל כתבת תרבות שאתה עושה ב'חדשות ערוץ 2' יש אפקט על אנשים. לכל דבר קטן יש המון תהודה, כי המון אנשים רואים את 'חדשות ערוץ 2'. הדבר הזה שנקרא רייטינג הוא דבר נפלא, רואים אותנו כפול מאשר כל מהדורה אחרת וזה אומר שהמון אנשים רואים את זה ואתה יכול לשנות. אנשים לוקחים לתשומת ליבם את מה שהם רואים בחדשות. כשאתה עושה כתבה עם סופר, אתה בלבך פנימה מקווה שיותר אנשים יקראו את הספר".

שאלה לסיום: תמורת 400 אלף דולר תסכים לגלח את הראש?

"בשביל 400 אלף דולר, גם אגלח את הראש וגם אתרום כליה כבונוס".