מבטים

בדפדוף מהיר בין דפי תערוכות ודימויים, עולה על הדעת החיבור בין רעב לראווה. רעב נחוץ לאמנות. הוא צריך להיות שם מהתחלה ולא להיעלם יותר. אבל עוד משהו נחוץ שיהיה שם, שקשור באישיותו של יוצר, במטען הגנטי שהוא מביא איתו, במורכבות תמונת העולם שהוא בונה.

את הרעב הזה אפשר לזהות בעבודות של אסף עברון. הוא נמצא בגודל, בצבעוניות הרווייה אבל בעיקר בעניין שמתעורר במפגש עם שטח הפנים. אסף עברון מתמודד עם הזמן. הוא מצלם פני שטח ואובייקטים שנושאים חותם היסטורי ואוחזים בתוכם רגע אחד במהלך לא הפיך של שינוי והיעלמות.

ההיסטוריה באה לביטוי בפרטים: שלושה צילומים של קיר בהיר שמכונית התנגשה בו, יוצרים טריפטיך ציורי מעודן ומלא דקויות של קו וכתם שבעל כורחם מאזכרים את תולדות הציור המקומי. זמן הצילום שאחרֵי נושא איתו את סתמיותו של הנורא, את גלגולו לתוך עבר מתמשך. הדיאלוג עם ההיסטורי מקבל בעבודות של אסף עברון פנים שונות. צילום אחר נעשה מנקודת מבט נמוכה, אל קיר חצוב שבראשו עמודי יסודות לבית שלא ייבנה. הדבר המיידי שמייצרת זווית הראייה הוא דימוי הפרתנון, מבנה ששרד על פני מאות רבות. כאן זהו פרתנון עכשווי, מיידי, של משהו שאין לו שורשים בזמן, אלא בצילום שנותן לו תוקף.

אסף עברון. אפשר לזהות את הרעב

רעב גדול יש לענן צוקרמן המציג כעת תערוכת יחיד מטאורית. צוקרמן מביים את הצילום שלו לפרטיו, בסצנות אנושיות הלקוחות מלב המאפלייה, קודרות וחורשות רע. מוות ובשרים, כל החבילה מבהיקה שם כמו סנסציה. צוקרמן, שענן הוא שם הבמה שלו, מצלם במצלמת סטודיו על משטח נגטיב גדול, בהפקה כמו קולנועית. הדמויות בסצנות שהוא בונה, והוא בתוכן, נמצאות ברגע מתמשך של מצב שהוא אוהב לכנות כ'בזות'. אין דבר שאפשר להיאחז בו, קונוטציה כלשהי שיכולה להיות תקפה. הגיבורים הדקדנטיים שלו נמצאים בתנוחה שלאחר החיים, לכאורה מצוטטים ממקור נאו קלאסי כלשהו אבל עוטים חותם שווה נפש.

ענן צוקרמן. מבהיק כמו סנסציה

משל המערה נמצא שם, בפרטים קטנים, מתעתע בצופה, משתשע, מזמין קריאות שונות. זאת תערוכה שחשוב לראות אותה ובאותה מידה גם לא ליפול מייד בקסם המסחרר שלה, אלא לשאול שאלות. ענן צוקרמן הוא התגלמות כריזמטית של יישות פוסטמודרנית. לא לחינם מעמיד הטקסט שכתבה על התערוכה נעמי אביב את דמותו ואת העבודות על מישור אחד.

בולט על רקע הבינוניות

בסדנאות האמנים מוצגת התערוכה של יהודית מצקל, "הצעקה הראשונה". מצקל צילמה תינוקות רגע אחרי היציאה מהרחם, עוד לפני שנרחצו, עם מלקחיים שאוחזים בחבל הטבור שהפריד אותם. התינוקות שוכבים על מצע בד, בחלל הלא נודע שנפער בפניהם וצועקים צעקה אילמת ומכמירת לב.

יהודית מצקל. מכמיר לב

בסדרה אחרת של עבודות קטנות יותר היא מציגה, בצילום סטודיו נקי, את המכשירים הרפואיים שקשורים בחדר הלידה. המפגש בין הראשוני ה"טבעי", המגולם בצעקה, לבין הסביבה הסטרילית של חדר הלידה נטען ביתר משמעות דרך המספריים, המלקחיים והצינורות המככבים כמו מבנים פיסוליים בחלל. עם השנים צוברת יהודית מצקל היקף הולך וגדל של פרויקטים שמאופיינים ברצינות, דיוק ורעב למשמעות. אותה רצינות הנחתה אותה בשנים שבהן אצרה במוזיאון חיפה תערוכות לאמנים בתחילת הדרך וכעת בפרויקט אוצרות דומה במוזיאון רמת גן.

אין הרבה מה להגיד, שלא נאמר על הבינוניות שמוזיאון רמת גן צלל לתוכה, ואיש אינו יודע למה. על הרקע הזה בולטת תערוכת היחיד הראשונה שאצרה יהודית מצקל לעודד הירש, צלם צעיר בוגר מכללת ויצ"ו חיפה המשלים כעת לימודי תואר שני בפראת בניו יורק. הירש הוא מאלה שניחנו בחוש מלידה להמיר צלקת באמנות. לדירה הקטנה בקווינס שהוא ואשתו גרים בה, הוא הביא איתו מדי חאקי, נעלי צבא ושקי חול. כמו צב שנאלץ לשאת איתו את הבית לכל מקום.

עודד הירש. ממיר צלקת באמנות

הירש מביים את תת ההכרה, את הזיכרון הבלתי נמחה, את הגֶן הישראלי שהוא נדון לשאת איתו עד אחרית ימיו. הוא ואשתו, מול המצלמה, באבסורדים שלא ייתכנו, בעימות הבלתי אפשרי בין ההווה של חייו כסטודנט בעיר מסחררת לעבר מורכב ממטעני צבא וקיבוץ. במרחק שנים רבות עודד הירש צועד בעקבות דור צלמים קודם שהלך במסלול דומה. האופן שבו הוא נותן צורה לטראומה נראה מרתק, נוגע ללב, בסרקזם המעודן שהוא מפיק מסצנת ביתיות פשוטות לכאורה.

אורן נוי הוא צלם צעיר השייך לקבוצת צלמים שפועלת בפריפריה מתוך אידיאולוגיה. הוא מציג סדרה של צילומים כמו טיפולוגיים של מבני שיכונים משנות החמישים. מאז שתומס רוף הגרמני צילם את בתי השיכון הסוציאליסטיים של מזרח גרמניה, על העזובה שמקיפה אותם, עלתה האופציה של צילום מגורים אפרוריים כמרחב מוסדי כפוי.

אורן נוי. צילום אידאולוגי

היופי מתקיים בפרטים הקטנים, ב"חריגות". לב הצילום מהז'אנר הזה נמצא דווקא בניסיונות לצאת מהמלבן למשהו אישי. בצילום של נוי זה יהיה בשיח פורח לצד קיר מלא פגימות, או גדר פלסטיק ירוקה שמגוננת על ניסיון לגינה פרטית. קיר הבית הוא תמיד שטח הפנים. קונכיה לחיים שלמים שמעבר לו.

משמעות התערוכה של אורן נוי היא גם בעצם היותה במתחם הגלריות הוותיק של תל אביב. האופציה הדוקומנטרית שהיא משמרת חשובה ומהותית לצילום המקומי. לפעמים נדמה שהיא מיותרת בקלות רבה מדי לטובת ז'אנרים סקס אפיליים ממנה.

• סמוך ונראה/ אסף עברון, גלריה החדר,  גוטליב 11, תל אביב. 
• המערה/ ענן צוקרמן, גלריה גבעון, גורדון 35, תל אביב.
• הצעקה הראשונה/ יהודית מצקל, סדנאות האמנים, אליפלט 18, תל אביב.
• מישהו בבית/ עודד הירש, מוזיאון רמת גן, אבא הלל 146, רמת גן.
• עבודות 2007/ אורן נוי, גלריה דולינגר, פרישמן 18, תל אביב.