"קול באישה ערווה"? ממש לא

שאלות הנוגעות לענייני צניעות ומעמד האישה הן אידאולוגיות ביסודן, שכן יש להן היבטים חברתיים וערכיים. בשאלות אלה אין העֶמדה הדתית יכולה להסתמך רק על מקורות הלכתיים, אלא מתבקש שיקול דעת רחב, ובעיקר האידאולוגיה תכתיב את ההתנהגות, ולא עיון הלכתי צרוף. ואף על-פי שישנם מקורות הלכתיים בַנושא, ברור שבחלוף הזמן חלו תמורות. ולכן, יישומן של הלכות מסוימות בימינו תלוי באידאולוגיה של הפוסק.

אזכיר כדוגמה, הלכה, המפורשת במשנה, ובתלמוד, ברמב"ם ובשולחן ערוך, ולמרות זאת, מסיבות אידאולוגיות, אין נוהגים כך להלכה. נפסק ברמב"ם: "מי שאין לו אשה לא ילַמד תינוקות, מפני שאִמות הבנים באות לבית הספר... ונמצא מתגרה בנשים, וכן אשה לא תלַמד קטנים מפני אבותיהן שהן באין...". ואשאל: האם יש מישהו הנוהג כן?

מכאן ברור שהזמנים התחלפו, ושאין ההלכות הללו נוהגות כצורתן. וגדולה מזו נוהגים היתר, וגברים, ורבנים, מלמדים צעירות, רווקות ונשואות, אפילו במדרשות ובאולפנות. ובמוסדות שאינם חרדיים, גם נשים מלמדות גברים. והרי בכגון אלה, לא העלו המקורות הקדומים אפילו אפשרות שיקרה דבר כזה, ואעפ"כ נוהגים היתר. נמצא, שנורמות הצניעות תלויות במקום ובזמן, ובעיקר בעמדתו האידאולוגית של הפוסק.

ולשמיעת שירת נשים:

פסק שו"ע (המאה ה16): "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד... ואסור לשחוק עמה... או להביט ביופיה... שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה... והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה... ואסור לשמוע קול ערוה...".

ויש לתמוה, האם המבקשים לאסור שמיעת קול נשים בימינו, מתרחקים מהנשים מאוד מאוד? התשובה היא לאו. שכן בימינו החברה מעורבת. ואפילו בריכוזים החרדיים החברה מעורבת. נמצא אפוא שהָלְכָה הֲלָכָה זו, ונדחקה ואין מקפידים בה.

והדברים אמורים גם לעניין שמיעת זמר אישה, שאף היא בימינו איננה כבעבר. האם יעלה על הדעת להתיר מֵחד לגברים ללמד צעירות, ומאידך לאסור עליהם שמיעת קול אישה? והיכן היושר השיפוטי? והלוא הוראה של צעירות, ועבודה משותפת, שתקלתם מצויה, ואעפ"כ הותרו; כל שכן שמיעת קול אישה, שאין תקלתה מצויה, על אחת כמה שאין להחמיר בה.

נראה אפוא שאותם המחמירים בשמיעת זמר נשים אינם באים מכוח הצניעות; אלא יש כאן שימוש ב"צניעות" כסממן דתי. ובמקום שבלתי אפשרי להקפיד, כגון בהתרחקות מהנשים, אינם נזהרים. אולם איסור שמיעת קול הוא הקפדה קלה מאוד, שעֶרכָהּ המוסף לתחושת הדתיות פנימה ולהפגנתה החוצה גדול...

ישאל אדם אפוא, מה משמעות ההלכה 'להתרחק מהנשים מאוד' לימינו. אשיב, שאילו נתנסחה בימינו, כך נראתה: 'ינהגו נשים וגברים כבוד רב זה בזה; ולא יתבוננו זה בזה בגסות כבאובייקטים מיניים; ולא יהיו שפת גופם ולבושם פרובוקטיביים, ולא יגלשו לשיחות אינטימיות; והחכם עיניו בראשו, וישקול בדעתו ביושר, שכן עיקרן של הלכות אלה אינו בשמירתן הפורמלית, אלא לתיקון החברה'. הניסוח האמור, פונה בשווה לגברים ולנשים, ואין הנשים מוגדרות בו "ערווה", ואין הגברים זכרים חייתיים הנמשכים לנקבות; אלא ההגדרה מכירה ביכולתם לשלוט בהתנהגותם. ניסוח זה גם אינו "מֵגֵן על טוהר הגברים" במחיר הסתרת הנשים וכיסויין.

על עיקרון חשוב זה עמד הריטב"א (ספרד מאה 13–14): "... הכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה... ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו... מותר לו להסתכל ולדבר...". לדעתו, עיקרה של הצניעות אינה בהלכות פורמליות. ואחריו הלכו גדולי גרמניה הירש והילדסהיימר (מאה 19), שהיו ערים למעמד האישה והתירו שירת זמירות מעורבת, גם מטעם שהאיסור רק במתכוון להנאה אסורה, והיו מודעים לכך שאפשר שהיתרם חורג מההלכה הפורמלית.

דומני ששום הלכת צניעות, ושום התחסדות וצדקנות, לא יבואו במקום שכל ישר. ובְמָקום שאין חשש להנאה אסורה, אין לאסור שמיעת קול אישה.

הרב שמאע מלמד במרכז הרצוג באלון שבות. הטור המלא מתפרסם ב"אתר קולך".